לזכור ולשכוח

הינך נמצא כאן

זיכרונות טראומתיים הם עקשניים. הם שבים וחוזרים גם שנים לאחר האירוע שחולל אותם, ואינם נענים לניסיונות להכחידם. מרבית האנשים מצליחים, בעזרת עבודה קשה, להשתלט על הזיכרונות, ולדחוק אותם למגירות אחוריות במוחם. אך אצל אחרים גורמת הצפה חוזרת של זיכרונות קשים להתפתחות תסמונת פוסט-טראומתית. סדרת מחקרים של ד"ר רוני פז וחברי קבוצתו, מהמחלקה לנוירוביולוגיה במכון ויצמן למדע, חושפת את המנגנון המוחי האחראי לעמידותם של זיכרונות, ואף מציעה דרך להפחית את העמידות, ולסייע לזיכרון להישכח.
מימין: אורי ליבנה, עודד קלויר וד"ר רוני פז. חיזוק מלא

כדי ליצור את ה"זיכרונות הטראומתיים" השתמשו המדענים בתהליך למידה סטנדרטי, שבו גירוי נייטרלי (במקרה זה – צליל מסוים), מלווה בחיזוק שלילי (ריח רע). האתגר שעמד בפני צוות המחקר, בראשות תלמיד המחקר אורי ליבנה, היה ליצור שני זיכרונות טראומתיים זהים, שאחד מהם נוטה להישכח במהירות, ואילו השני עמיד בפני הכחדה. לשם כך הם השתמשו בפרדיגמה מתחום הפסיכולוגיה הקוגניטיבית – הנהוגה, לדוגמה, בחינוך ילדים ובאילוף חיות: למידה שבה כל גירוי מלווה בחיזוק ("למידה בחיזוק מלא") נשמרת זמן קצר יותר מלמידה שבה מתקבלים חיזוקים באופן חלקי ואקראי ("למידה בחיזוק חלקי" או "למידה הסתברותית"). שני התהליכים אמנם מובילים לעוצמה זהה של למידה, ולתגובה התנהגותית זהה, אך "למידה הסתברותית" קשה יותר להכחיד. בזמן הלמידה עקבו החוקרים באמצעות אלקטרודות אחר הפעילות החשמלית של שני אזורים במוח: האמיגדלה, שבמחקרים קודמים של ד"ר פז ושל מדענים אחרים התגלה כי היא מעורבת בזיכרונות בעלי אופי רגשי, ואיזור בקליפת המוח הקדמית, הקרוי ACC, שידוע כי פעילותו אינה תקינה אצל אלו הסובלים מתסמונת פוסט-טראומתית. ה-ACC קשור ללמידה בתנאי חיזוק, וליצירת תמונת עולם הבנויה מתבניות מורכבות וסטטיסטיות. בשל סיבה זו חשדו החוקרים, כי הוא עשוי להיות מעורב בלמידה חלקית-הסתברותית.

ממצאי המחקר, שהתפרסמו בכתב העת Neuron, מאשרים את החשדות. מתברר, כי בניגוד ללמידה תוך חיזוק מלא, המתבצעת באופן בלעדי על-ידי האמיגדלה, למידה המחוזקת באופן חלקי-הסתברותי נעשית תוך כדי דו-שיח מתואם בין האמיגדלה לבין ה-ACC, וכי רמת הפעילות המתואמת של שני האזורים מנבאת את מידת העמידות של הזיכרונות. הממצאים עשויים להסביר, לדוגמה, את הנתון הבא: חיילים שהועברו מהיחידה הקבועה שלהם בזמן מלחמה – ובעקבות זאת נחשפו לסביבה לא מוכרת ולא צפויה – נוטים יותר לפתח תסמונת פוסט-טראומתית. "עם זאת, הממצאים שלנו לא רק מסבירים מדוע אנשים מסוימים מפתחים תסמונת פוסט -טראומתית ואילו אנשים אחרים לא", מסביר ד"ר פז, "אלא מראים כי אדם אחד עשוי לפתח את התסמונת בעקבות אירוע מסוים, אך לא בעקבות אירוע אחר. מקור השונות אינו רק גנטי, כפי שמקובל לחשוב, אלא תלוי באופן המדויק שבו נוצרו הזיכרונות".

בהסתמך על ממצאים אלו ביקשו המדענים לנסות לראות האם הם מסוגלים לשבש את מנגנון האחסון של הזיכרונות הטראומתיים, וכך להפחית את עמידותם. לשם כך השתמש צוות המחקר, בראשות ד"ר עודד קלויר ותלמידת המחקר רותם גנוד, בטכניקה של גירוי חשמלי תוך-מוחי באמצעות אלקטרודה – המקובל כיום לטיפול בפרקינסון ובדיכאון, אך לא לטיפול בתסמונת פוסט-טראומתית. האלקטרודה הוחדרה לאיזור ה-ACC, ומיתנה את פעילותו בזמן תהליך הכחדת הזיכרון. בבדיקה שנעשתה למחרת התברר, כי בעוד שחיות הניסוי שלא קיבלו את הטיפול הפגינו סימני מצוקה חזקה למשמע הצלילים, חיות שקיבלו את הטיפול הגיבו בצורה מתונה. ככל שדיכוי הפעילות של ה-ACC באמצעות האלקטרודה היה חזק יותר, כך הייתה התגובה רגועה יותר ביום למחרת, ואף אחרי שלושה ימים. ממצאי מחקר זה התפרסמו בכתב-העת Journal of Neuroscience.

השיטה הקלינית המקובלת לטיפול בזיכרונות טראומתיים – המנסה להכחיד את ההקשר הרגשי באמצעות טיפול התנהגותי בלבד – במקרים רבים אינה יעילה ואינה עמידה לזמן ממושך, והזיכרון הרגשי השלילי חוזר וצף. ממצאיו של ד"ר פז מצביעים על מנגנון אפשרי האחראי לבעיה: איזור ה-ACC, המתגייס "לעשות סדר" בתמונת מציאות מורכבת ולא בטוחה, מקבע את הזיכרונות באופן המקשה למחותם. הבנת המנגנון שבו הוא פועל תסייע לא רק להכחדת זיכרונות קשים, אלא אולי אף לחיזוק ולשימור הזיכרונות שאנו רוצים לזכור.
 

שתף