התחממות, יציבות ומה שביניהן

שינויים אקלימיים שהתחוללו בעבר יכולים ללמד על האפשרויות ששינויים דומים יתחוללו גם בעתיד. בעשרת אלפי השנים האחרונות היה האקלים בכדור הארץ יציב יחסית, אך לפני כן התאפיין האקלים בשינויים מהירים וחריפים. מה הם "תנאי הגבול" שמעברם האחד יכול להתקיים אקלים יציב, ומעברם האחר "נדחף" האקלים למצב של חוסר יציבות? פרופסור אלי ציפרמן, מהמחלקה למדעי הסביבה וחקר האנרגיה במכון, מציע תשובה אפשרית לשאלה זו.

 

מחקרו וממצאיו של פרופ' ציפרמן התפרסמו באחרונה בכתב העת המדעי היוקרתי "נייצר" ("טבע").

 

היציבות האקלימית העכשווית נובעת, בין היתר, מזרימה קבועה של מים חמים באוקיינוס האטלנטי, מהאזורים המשווניים אל הצפון, שבו המים מתקררים, שוקעים, זורמים דרומה בעומק רב, וחוזר חלילה. היקף הזרימה הזאת מגיע כיום לכ20- מיליון טון מים בשנייה (פי עשרים מהיקף זרימת המים בכל נהרות העולם גם יחד).

 

פרופ' ציפרמן השתמש במודל מתמטי שפותח באוניברסיטת פרינסטון, ומצא כי הפחתה של היקף זרימת המים החמים באוקיינוס האטלנטי עד לכדי פחות מכ15- מיליון טונות בשנייה, עלולה לגרום שינוי באופיו של האקלים, כך שהוא עלול לעבור ממצב יציב למצב של זעזועים מהירים וחריפים. הפחתה כזאת בהיקף זרימת המים החמים באוקיינוס עלולה להיגרם, למשל, כתוצאה מהתחממות עולמית, שתגרום להוספת כמויות גדולים של מי קרחונים מומסים למי האוקיינוס.