חיים ויצמן נולד בשנת 1874 בבית יהודי מסורתי בעיירה מוטול שברוסיה הלבנה. הוא סיים בהצטיינות את בית הספר הריאלי בפינסק, נמשך אל רוח ההשכלה המערבית, ובחר להמשיך את לימודיו בתחום הכימיה בגרמניה ובשווייץ. כאדם צעיר החליט להתבסס תחילה במקצועו, כדי שיוכל לתרום לקידום המדעים בארץ-ישראל.
ויצמן הושפע עמוקות מהשקפותיהם של אחד העם והרצל. לראשונה בחייו מצא עצמו מעורב בפעילות ציונית למניעת התבוללותם של יהודי אירופה לצדם של ליאו מוצקין, נחמן סירקין ושמריהו לוין. בשנת 1899 קיבל תואר דוקטור לכימיה אורגנית באוניברסיטת פרייבורג שבשווייץ, שם פגש את רעייתו לעתיד, ורה, שתלווה אותו במסירות בפעילותו הציונית.
ויצמן חש כי היהדות אינה רק דת, אלא אומה שלמה בעלת שפה, תרבות, וזיכרונות היסטוריים משותפים, אומה הראויה לחזור ולשבת לבטח בארצה שלה. לכן התנגד להצעה שאוגנדה תשמש כתחליף לארץ-ישראל. באותו זמן החל לכהן כמדען באוניברסיטת מנצ'סטר שבאנגליה, מדינה שנראתה בעיניו כארץ של חירויות חוקתיות, המתאפיינת במתינות מדינית ובריאליזם פוליטי.
בשנת 1907 ביקר ויצמן לראשונה בארץ-ישראל. היו אלה שנים קשות ליישוב היהודי בארץ, תחילתה של העלייה השנייה, גאולת הקרקע, ביצות וקדחת. הביקור בארץ חיזק אצלו את ההכרה בצורך בביסוסה של ההתיישבות בארץ, מצד אחד, ובפעילות ושתדלנות מדינית, מצד שני. תפיסה משולבת זו נודעה לימים בכינוי "הציונות הסינתטית".
באימרה מפורסמת שלו מאותה תקופה קבע: "אם הכל מתקדם בצעדים כושלים כל כך הרי לא באדמת ארץ-ישראל האשמה ולא בנסיבות המדיניות. האשמה היא בנו, אך ורק בנו". זמן קצר לאחר מכן פתח במסע להסברת מצוקותיו וזכויותיו של העם היהודי. הודות לנחישותו ולקסמו האישי הרב הוא נפגש עם שרי הממשלה הבריטית והתחבב עליהם.
בעבודתו כמדען המציא שיטה חדשה להפקת אצטון מתירס, שיטה שתרמה למאמץ המלחמתי של הבריטים במלחמת העולם הראשונה. המצאה זו הגבירה את יוקרתו, ופתחה בפניו דלתות בממשל הבריטי. באותם ימים נהג לומר: "פוליטיקה היא חוש הריח לדעת מה אפשר ומה אי-אפשר לעשות. צריך לדרוש רק את מה שאפשר לקבל".
כאמן של משא ומתן הצליח ויצמן ליצור לעצמו מעמד של נציג ממשלה גולה. כך השיג, בסופו של מאמץ מפרך, את הצהרת בלפור הנכספת, שפורסמה ב-2 בנובמבר 1917, ובה מכירה ממשלת בריטניה בזכותו של העם היהודי לבנות את ביתו הלאומי בארץ-ישראל. על כך אמר: "פרק חדש נפתח לפנינו. מעכשיו, היהודים עצמם יקבעו כיצד תתורגם ההצהרה לשפת המעשה".
כמדען, פעל ויצמן בשיטתיות, בשלבים. משהושגה הזכות על הטריטוריה, פעל לחיזוקה ולביסוסה במציאות. הוא סייר בארץ-ישראל בראש משלחת מטעם הממשלה הבריטית, ומצא יישוב יהודי בתנופת בנייה ועשייה; תל אביב, העיר העברית הראשונה, החלה לצמוח מן החולות.
ויצמן הבין כי יהודים וערבים יצטרכו לחיות יחדיו בארץ. במטרה לאפשר דו-קיום בשלום של שני העמים הוא נפגש בעקבה עם האמיר פייסל, מנהיג המרד הערבי. פייסל הביע אהדה למטרות הציונות, שדמו, לדבריו, לשאיפותיהם הלאומיות של הערבים. ב-1919 חתמו ויצמן ופייסל על הסכם לשיתוף פעולה בין הערבים ליהודים בפיתוחה של ארץ-ישראל.
בשנת 1921 נבחר ויצמן לנשיא ההסתדרות הציונית העולמית. הוא יצא לארה"ב, ויחד עם אלברט איינשטיין ניהל מסע גיוס כספים לקידום המפעל הציוני. בשנת 1925, יחד עם הלורד בלפור, חנך את האוניברסיטה העברית בהר הצופים בירושלים. על כך אמר: "עלינו לבנות תרבות גבוהה מיוסדת על המוסר היהודי ולעשותה מרכז של תרבות אנושית".
ויצמן הבין את חשיבות השילוב שבין המדעים לתעשייה, וקידם את הקמתם של מפעלי תעשייה עתירי ידע כמו מפעל האשלג בים המלח ותחנות החשמל של רוטנברג. אבל, על אף התנופה המחודשת, נקלע היישוב בארץ למשבר כלכלי. כדי להתגבר על המשבר ייסד ויצמן בשנת 1929 את הסוכנות היהודית לארץ-ישראל.
בשנת 1930, בעקבות מאורעות הדמים של תרפ"ט, התפרסם בשם הממשלה הבריטית הספר הלבן של פאספילד, שראה בתגובות הפורעים הערביים התגוננות טבעית כנגד הסכנות שבעלייה היהודית לארץ-ישראל. אנגליה נסוגה מההבטחות שהיו כלולות בהצהרת בלפור, והעשייה הציונית נתקלה בקשיים.
עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה התמסר ויצמן למאמצים להצלת יהדות אירופה. הוא היה משוכנע כי העם היהודי חייב להתייצב לצידה של בריטניה במאבק נגד הגרמנים, ולשם כך ייסד את גדודי הבריגדה היהודית. שני בניו של ויצמן שירתו בצבא הבריטי. ב-1942 , טרם צאתו לפגישה עם הנשיא רוזוולט בארה"ב, הוא קיבל את הידיעה המרה, כי מטוסו של בנו מיכאל, טייס חיל האוויר המלכותי, נפגע, ובנו נעדר. הוא כבש את אבלו ולא קטע את שליחותו.
ויצמן הבין, כי רק חיי שכנות ושלום הם ערובה לחוסן כלכלי ומדיני. נאמן לתפיסה זו, הוא תמך בחלוקת ארץ-ישראל לשתי מדינות, יהודית וערבית. בפנותו אל ערביי ארץ-ישראל אמר: "אין אנו בונים את ביתנו הלאומי על גבו של עם אחר. רוצים אנו לבנות את ארץ ישראל יחד עמכם".
בשנת 1947 פעל לקבלת ההחלטה על חלוקת הארץ באו"ם, תוך עמידה על הכללת הנגב בשטח המדינה היהודית. למען מטרה זו הוא נפגש עם הנשיא האמריקאי, הארי טרומן. במקביל לפעילותו המדינית התמסר ויצמן לאהבתו הגדולה - המדע. בשנת 1934 ייסד ברחובות את מכון המחקר המדעי ע"ש דניאל זיו וכיהן כנשיאו. הוא שקד על מחקריו במעבדתו, והמכון משך אליו אנשי מדע מהשורה ראשונה בעולם.
ורה וחיים ויצמן בנו את ביתם ברחובות, בסמוך למכון זיו. הבית היה פתוח למדענים, למדינאים, ולאנשי רוח מהעולם כולו. בשנת 1949, ביום הולדתו ה-75 של ויצמן, בברכתם ובתמיכתם של בני משפחת זיו, נחנך במקומו של מכון זיו הצנוע, מכון ויצמן למדע. המכון כלל אז מחלקות בתחומי המתמטיקה, הפיסיקה, הכימיה ומדעי החיים.
בכל מקום ובכל תחום עשייה המאפיין את ישראל המודרנית משתקפים מורשתו, חזונו ורעיונותיו של ד"ר חיים ויצמן. שאיפתו להרחבת ידע, למצוינות וליצירתיות התבטאו בהקמתם ובביסוסם של מוסדות השכלה ומחקר מהמובילים בעולם. התעשייה הטכנולוגית המתקדמת של ישראל משפיעה רבות על איכות החיים בארץ ועל רמתם, ופירותיה נפוצים ומפורסמים בעולם כולו.
נשיאה הראשון של מדינת ישראל, הד"ר חיים ויצמן, מת ב-9 בנובמבר 1952, והוא בן 78 שנים. על פי בקשתו, הוא הובא לקבורה באחוזת ביתו שברחובות. מעטים הם המנהיגים ואנשי חזון לאומיים שזכו לראות בהתגשמות חזונם עוד בחייהם. חיים ויצמן זכה לראות בהקמתה ובתחילת שגשוגה של מדינת ישראל, הממשיכה ומתפתחת, כשהיא מעניקה לתושביה ולתושבי העולם כולו תקווה לעתיד טוב יותר.
