ניחוחות

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מה עושה ריח אחד לנעים וריח אחר ל"דוחה"? האם המבנה הכימי והפיסי של מולקולה קשור בדרך זו או אחרת לתחושת הריח שהיא מעוררת כאשר היא נקשרת לקולטנים באפנו? מדענים ממכון ויצמן למדע ומאוניברסיטת קליפורניה בברקלי גילו, כי אכן קיים קשר כזה, וכי אפשר לנבא את מידת הנעימות של ריח על-פי מבנה המולקולה של החומר שיוצר את הריח.

 

בתחומי הראייה והשמיעה יש קשר ידוע בין התכונות הפיסיקליות של גורמי הגירוי לבין הדרך שבה המידע מתקבל ומעובד במוח. תפיסת הצבע מוכתבת על-ידי אורך הגל של הקרינה האלקטרומגנטית, ותפיסת הצליל נקבעת על-ידי תדירותם של גלי הקול. אבל בתחום הריח לא היה ידוע עד כה קשר פיסיקלי מסודר בין גורמי הריח לבין הדרך שבה אנו תופסים או חשים אותו. המחקר של פרופ' נועם סובל, מהמחלקה לנוירו-ביולוגיה במכון ויצמן למדע, ושותפיו למחקר, שפורסם באחרונה בכתב-העת המדעי Journal of Neuroscience, מהווה צעד ראשון וחשוב בהבנת החוקים האלה.

 

כדי לזהות את העיקרון שלפיו מאורגנת ומסווגת תפיסת הריח שלנו, השתמשו החוקרים במאגר נתונים הכולל 160 חומרי ריח שדורגו על-ידי 150 מומחים (חוקרי ריח ובשמים), על-פי 146 מאפיינים ("מתקתק", "מעושן", "מעופש" וכדומה). נתונים אלה נותחו באמצעות תוכנה סטטיסטית המייצרת ציר המתאר את הגורם האחראי למרבית השונות בדרך שבה אנשים שונים תופסים ריחות. החוקרים גילו, כי הציר שנוצר באופן זה מתאר למעשה את מידת הנעימות שעוררו הריחות - הציר נע בין מילות תואר כגון "מתוק" ו"פרחוני" בצידו האחד, לבין "מעופש" ו"מגעיל" בצידו האחר. עוד גילו החוקרים, כי ציר זה חופף לציר הנוצר מניתוח השונות בין תכונותיהם הפיסיקליות והכימיות של אותם חומרים. כלומר, התוצאות מאפשרות לחוקרים ליצור מודל אשר חוזה את מידת הנעימות שריח כלשהו יעורר, על-פי נתוני המבנה הכימי-פיסיקלי שלו.

 

כדי לבדוק את תקפותו של המודל, ניבאו החוקרים את נעימותם של כ-50 חומרים אותם לא הריחו מעולם, ובדקו כיצד מדרגות קבוצות נבדקים שונות את מידת נעימותם. התוצאות שקיבלו באמצעות המודל חפפו במידה רבה מאוד את אלה שהתקבלו בניסויים; כלומר, החוקרים הצליחו לנבא בצורה טובה את מידת נעימותם של ריחות לא מוכרים. מעניין לציין, כי בניגוד לגישה המקובלת, הרואה בתפיסת הריח עניין סובייקטיבי ותלוי-תרבות, דירוגי הנעימות שהתקבלו על-ידי נבדקים אמריקאים, יהודים-ישראלים, וערבים-מוסלמים מישראל תאמו את החיזוי במידה דומה. פרופ' סובל: "ממצאים אלו מראים, כי האופן שבו אנו תופסים ריחות הוא מולד, לפחות בחלקו, ומקודד היטב בפעילות המוח. אמנם, קיימת גמישות מסוימת בתפיסת הריח, ומידת הנעימות עשויה להשתנות בהתאם לניסיון החיים. אך חלק גדול מתחושת הנעימות משקף סדר אמיתי שקיים בעולם הפיסיקלי. גילוי זה מאפשר לנו לחזות היבטים תפיסתיים של חומרי ריח חדשים".

יש אנשים שריח הזיעה בחדר הכושר, או בחדר ההלבשה של קבוצת כדורגל, לא מפריע להם. אחרים לא יכולים לסבול אפילו ניחוח קל של זיעה. מחקר חדש של פרופ' דורון לנצט, מהמחלקה לגנטיקה מולקולרית במכון ויצמן למדע, מראה כי השוני בדרך שבה אנו חשים ריחות נובע, לפחות בחלקו, מההבדלים הגנטיים בינינו.

 

לעיתים נדמה כי חוש הריח "יושב במושב האחורי" בהשוואה לחושים האחרים, אבל מדובר בחוש מפותח, המאפשר לבני-אדם להבחין בין לפחות 10,000 ריחות שונים. לעכברים, שהם בעלי חוש ריח מפותח מאוד, ולבני-אדם כאחד, יש בגנום כ-1,000 גנים המקודדים לקולטני ריחות חלבוניים באיברי חוש הריח. אבל במשך מיליוני שנות אבולוציה בבני-האדם יצאו מכלל שימוש כמחצית מהגנים הללו. במספר קולטנים חלה הפגימה רק על חלק מבני-האדם, באופן היוצר מעין "בר-קוד" ייחודי של פגימות אצל כל אחד מאיתנו.

 

פרופ' לנצט וחברי קבוצת המחקר שהוא עומד בראשה, ביקשו ממתנדבים שהשתתפו בניסוי שלהם להריח תרכובות בעלות ריכוזים שונים של ניחוח בננה, אקליפטוס, נענע או זיעה, ותיעדו את מידת הרגישות של כל נבדק. לאחר מכן הישוו את התוצאות עם הדפוסים הגנטיים האישיים של אובדן גנים לקולטני ריח. הם מצאו ראיות לכך, שגן אחד (הקרוי OR7H11P) מעורב בקביעת היכולת להריח זיעה. כאשר למשתתפים היו שני עותקים פגומים של הגן הזה, הם חשו בריח הזיעה ברגישות פחותה. לעומתם, מי שנשאו בגנום שלהם עותק תקין אחד לפחות של הגן, חשו את הריח ברגישות רבה יותר. המדענים מדגישים, כי כמו במקרים רבים אחרים, יחד עם הגורמים הגנטיים פועלים גם גורמים סביבתיים שונים, המשפיעים על מידת הרגישות של בני-אדם לריחות שונים.