בעקבות הנתרן

 

 

מיליוני בני-אדם מתים ממחלות כליות, בעולם המערבי לבדו. אחד מכל 12 אנשים סובל בשלב זה או אחר של חייו מהפרעה בתיפקוד הכליות. הדרכים הידועות לבחינת תיפקודי הכליות מבוססות על בדיקות דם ושתן, אבל בדיקות עקיפות אלה אינן מספקות את הרופאים, השואפים למצוא דרכים לביצוע בדיקות ישירות ולא חודרניות, כגון אלה המבוצעות באמצעות דימות בתהודה מגנטית, MRI. הבעיה היא, שמכשירי ה- MRI המצויים בבתי-החולים עוקבים אחר תנועתן של מולקולות המים ברקמה, דבר שמפחית במידה רבה את התועלת שבדימות כליות, מכיוון שקשה להבחין בין המים שבתאי הכליה לבין המים שזורמים דרכה.

 

צוות של מדענים ממכון ויצמן למדע, בראשותה של פרופ' הדסה דגני, ראש המחלקה לבקרה ביולוגית, מציע עכשיו דרך להתגבר על הקושי הזה. השיטה החדשה מבוססת על דרך שפיתחו המדענים להשתמש במכשירי ה- MRI - לעיקוב אחר יוני נתרן, ולא אחר מולקולות מים. השיטה מתבססת על תכונה ייחודית של הכליות, המסננות את הדם ושומרות על רמות יציבות של חומרים חיוניים כמו נתרן ואשלגן בזרם הדם. למעשה, כדי שהכליה תוכל לבצע את תפקידה זה, צריך ריכוז הנתרן במרכז הכליה להישמר ברמה של עד פי חמישה בהשוואה לריכוזו בהיקף הכליה (השווה לריכוז הנתרן ברקמות הגוף האחרות).

 

פרופ' דגני, יחד עם ד"ר נמרוד מריל ורענן מרגלית מקבוצתה, ויחד עם ד"ר יואל מיספלטר ממכון קירי שבצרפת, פיתחו את האמצעים המאפשרים להבחין באמצעות MRI - וברזולוציה גבוהה במרחב ובזמן - בשינויים של ריכוזי נתרן בתוך רקמות שונות בדרך לא פולשנית. המדענים השתמשו באמצעים החדשים שפיתחו לבחינת השינויים ההדרגתיים של ריכוזי הנתרן בכליה בריאה ומתפקדת של חולדה. לאחר מכן בחנו כליות שתיפקודן פגום, וזיהו את ההבדלים בשינויי ריכוז הנתרן בין כליה בריאה לכליה פגומה. לאחר מכן הצליחו לאבחן שינויי תיפקוד שנגרמו כתוצאה משימוש בתרופות ידועות לפי השינויים בנתרן. באחרונה הצליחו המדענים להבחין בהבדלי תיפקוד בין אזורים שונים של אותה כליה. הישג זה עשוי לאפשר לרופאים, בעתיד, למפות בדייקנות את האיזור הפגום בכליה, להעריך במדויק את הנזק, לטפל בו באופן פרטני, ואף לזהות תהליכים העלולים להוביל להתפתחות מחלה, עוד לפני שמתחוללים הסימפטומים הראשונים.