הלבורנט

 

 

בכל פעם שד"ר חיים ויצמן היה מגיע למכון", נזכר ישראל יעקובסון, מוותיקי טכנאי המעבדה במכון, "התייצבנו כולנו, כל עובדי המכון, מדענים, טכנאים ועובדי מינהלה גם יחד, למסדר קבלת פנים לכבודו. ויצמן הקפיד ללחוץ תחילה את ידיהם של עובדי המינהלה והטכנאים, ורק אז הגיע אל המדענים. בעודו עושה זאת, הוא הקרין על סביבתו את תחושת החשיבות של העשייה המדינית החלוצית שאיפיינה את ישראל בשנותיה הראשונות".

 

יעקובסון הגיע לישראל לאחר ש"כללי מינהל קשוחים במיוחד, שחלו רק על היהודים", מנעו ממנו להלשים את חוק לימודיו כרוקח באוניברסיטת ריגה שבלטביה. הוא גויס לצבא הלטבי, וזמן קצר לאחר מכן מסיבות לא ברורות, הושם במעצר בית. באותם רגעים העתיד לא נראה מזהיר, אלא שאחד ממכריו, יהודי שתיכנן לעלות לארץ ולהקים כאן תעשיית תרופות, זכר אותו כתלמיד מבריק מבית הספר לרוקחים, ושלח אליו נערה בשם אסתר שהחזיקה ב"סרטיפקט" עלייה לארץ-ישראל, והציעה לו להצטרף אליה. יעקובסון: "הגעתי לארץ בשנת 1935, פתחתי בקריירה של פועל בסלילת כבישים. אחר כך החלפתי מקצוע, נעשיתי רפתן, ושכנתי בחדר אחד עם נחשים ועכברים. כשנה לאחר מכן הצלחתי לגייס 'פרוטקציה', וניסיתי להתקבל לעבודה במכון זיו". בינואר 1938 החל יעקובסון בדרך החיים שבה המשיך עשרות שנים, והתקבל לעבודה כלבורנט במכון זיו. "לאחר שעבדתי שלושה חודשים קיבלתי קביעות. בימים הראשונים עבדתי עם ד"ר חנה ויצמן, אחותו של ד"ר חיים ויצמן, וכן עם פרופ' פליקס ברגמן. המדענים השונים חלקו בינהם את שירותי כלבורנט, ואני, למעשה, שירתתי בעת ובעונה אחת אדונים רבים". בהמשך התמנה ללבורנט ראשי, תפקיד שהעניק לו עצמאות, הן בספרייה והן במעבדה.

 

בשנות הארבעים, בעיצמום של "המאורעות", נכנס ד"ר חיים ויצמן למעבדתו של הפרופ' דוד ברגמן, ופנה ישירות לטכנאי המעבדה, יעקובסון. "מה אתה אומר על המצב?" שאל. יעקובסון: "מרוב התרגשות נאלמתי דום ועמדתי כמשותק. רק אחרי זמן מה הרהבתי עוז ועניתי לו. אמרתי: 'כבוד הפרופסור, אלה הם צירי לידה'. הגדרה זו כל כך מצאה חן בעיניו, עד שהוא חזר עליה כמה פעמים.

 

"בשנות החמישים, לאחר פטירתו של ד"ר ליאון חסקלברג, שגם במעבדתו עבדתי, התחלתי לעבוד במעבדתו של פרופ' אפרים קציר. תוך כדי עבודה במעבדה התחלתי להתמחות בבידוד חלבונים, פפטידים וחומצות אמיניות. סינתזתי חומרים שונים, ותוך כדי העבודה השוטפת הכרתי את פרופ' מיכאל סלע ואת פרופ' רות ארנון, ששילבו אותי בעבודת המחקר שלהם על מחלת הטרשת הנפוצה. ד"ר דבורה טיטלבאום היתה באותם ימים תלמידת מחקר ששקדה על עבודת הדוקטורט שלה".

 

בהמשך השתתף יעקובסון גם במחקריו של פרופ' נתן שרון על הסוכרים ועל הלקטינים. "זו עבודה מדויקת מאוד", מסכם יעקובסון. "כדי שהרעיונות הטובים ביותר והיצירתיים ביותר יצאו לפועל, מישהו צריך לבצע ניסויים מעבדתיים בדייקנות ללא פשרות. את זה בדיוק סיפקתי למדעני המכון".

 

במסיבה שהתקיימה במכון לציון מלאת 30 שנה לעבודתו של יעקובסון במכון, אמר אחד מהמדענים: "יעקובסון הוא נכס שאי אפשר לוותר עליו. המכון יכול להתגבר על היעדרות של מדען זה או אחר, אך בלי יעקובסון, מחקרים רבים פשוט ייעצרו".