זכרונות מהמהפכה המדעית

"התעניינתי בנושא המבטיח: 'איך חומרים כימיים שונים גורמים לסרטן העור - תופעה שהתגלתה זה עתה - ואם אפשר להתערב בתהליך זה כדי למנוע את התפתחות הגידול הסרטני", אומר פרופ' שלום שראל, שהתקבל, בהיותו בן 23, כתלמיד מחקר במכון המחקר על-שם דניאל זיו בשנת 1943.

"המפגש עם ההוויה המדעית במכון זיו היה בשבילי מעין מהפכה. באתי מעולם אקדמי קשוח, ופתאום נכנסתי לעולם חופשי וידידותי של חוקרים בעלי רמה, המשוחחים איתך בגובה העיניים. הרמה המדעית הגבוהה אותה חוויתי מייד בכניסתי למכון יצרה תחושה של 'נווה מידבר' מדעי פלאי. הדבר בא לידי ביטוי בפרסומים המדעיים הרבים שאנשי המכון הפיקו, שאיכותם הקנתה למכון יוקרה בעולם המדעי, ותרמה לבניית התשתית שעליה צמח ועלה המדע הישראלי.

"המכון היה מתוכנן ומאורגן להפליא למילוי ייעודיו המחקריים. הייתה בו ספרייה מדעית מצוינת, צוות של טכנאי מעבדה מעולים, ומעבדה מיקרו-אנליטית - ראשונה מסוגה בארץ-ישראל - ששירתה לא רק את מדעני המכון, אלא גם מדענים נוספים מישראל ומחו"ל. המכון היה מוכוון-מחקר במדעי הטבע, והעמיד לרשות החוקרים שירותים נלווים ממדרגה ראשונה, כגון נפחות זכוכית ובתי מלאכה לבניית מכשירים, דבר שאיפשר למדען החוקר להתמקד בעבודתו המדעית.

"כשהייתי במכון נפתחתי לעולם רחב שטרם הכרתי. פתאום באתי במגע עם אורחים דגולים מחו"ל, ונחשפתי למדעני המכון הבכירים שנשאו איתם את רוח העולם הגדול. אופקי ההתעניינות של מדעני המכון היו רחוקים מההווי הארץ-ישראלי היומיומי.

"במידת מה הייתה זו בועה מרתקת - עולם העומד בפני עצמו, מעט מרוחק  מההוויה הארץ-ישראלית. במכון הייתה תחושה של הסתופפות במעין ארמון מלוכה, שנבעה מהרחש המעין-מלכותי שעטף את חיים ויצמן, שכיהן אז כנשיא ההסתדרות הציונית העולמית. הוא נהג להגיע ב-10 בבוקר במכונית ה"פורד" השחורה שלו, שהביאה אותו עד לפתח הבניין, עלה לקומה השנייה, שם הייתה מעבדתו ששימשה גם כחדר הקבלה שלו, בו קיבל אורחים רבים רמי דרג, כולל קצינים בריטיים בכירים. המדענים היו עולים אליו מדי פעם, אך את המחקר השוטף ניהל ארנסט ברגמן, המנהל המדעי של המכון. לעיתים הייתי מתבקש על-ידי עוזרו המינהלי של ד"ר ויצמן להדריך במכון מבקרים ואורחים.

 

 

"בזמן מלחמת העולם השנייה התייצב חיים ויצמן לרשות מאמץ המלחמה הבריטי. בשלב מסוים סבלו צבאות בעלות הברית ממחסור חמור בתרופות שהיו נחוצות באזורי הלחימה הטרופיים (בורמה והודו), ובמיוחד תרופות נגד מלריה. התרופה הידועה, כינין, הופקה מצמח שגדל באי יאווה, אשר נכבש על-ידי היפנים. בבניין שנקרא אז מכון וולף (היום הבניין על-שם דניאל וולף), שניצב בסמוך למכון זיו, הוקם מתקן חצי-תעשייתי לייצור אטברין - תרופה גרמנית שהיוותה תחליף סינתטי לכינין. הייתה זו תרומה חשובה למאמץ המלחמתי, והתרופות נשלחו ישירות להודו. את העבודה ניהל ד"ר לודויג טאוב, שהביא איתו מגרמניה את הידע הנחוץ לייצור התרופה. לעיתים התנדבתי לסייע לד"ר טאוב כלבורנט. כשהייתי יוצא מהבניין אנשים נבהלו מפני, כי האבקה הצהובה של התרופה כיסתה את פני. מכון זיו תרם באותה תקופה להתפתחות תעשיית התרופות המקומית בארץ-ישראל. תנופת פיתוח זו ניכרת בתעשיית התרופות הישראלית עד ימינו אלה.

 

"המנהל המדעי של המכון, ארנסט ברגמן, היה פעיל מאוד במאמץ המלחמתי. באמצעות הקשרים שיצר חיים ויצמן עם התעשייה הבריטית נשלח ברגמן לאנגליה, שם סייע בפיתוח תהליכים חדשים להפקת גומי מלאכותי. בזמן המלחמה היה מחסור חמור בגומי, כי גם מקורו של הגומי הטבעי - כמו זה של הכינין - היה באיים שכבשו היפנים. בנוסף, ובסתר, כנראה ללא ידיעתו של חיים ויצמן, תרמו שני האחים ברגמן, הבכור, ארנסט, והצעיר, פליקס, למאמץ מלחמתי מסוג אחר - סיוע ל'יישוב' בפיתוח תשתית לתעשייה הביטחונית של המדינה שבדרך. פליקס ברגמן, בדיסקרטיות האופיינית לו, סיפק ל'הגנה' ייעוץ רב ערך בתחומים שונים. הדבר נשמר בסוד כדי לא להביך את ד"ר ויצמן ביחסי האמון שטיפח לאורך שנים עם שלטונות המנדט הבריטי.

"בזמן המלחמה היה המכון מבודד למעשה מהעולם. כדי להתגבר על הנתק מחידושי המדע בעולם אורגנו במכון הרצאות, מעין סמינרים, כדי להתעדכן ולהימנע מ'התאבנות'. אני נשאתי את ההרצאות הראשונות על מבנה ההמוגלובין ועל כל אותן התגליות שחוללו מהפכה בביוכימיה - שבאותה תקופה החלה לעלות על גדותיה מרוב עבודות וממצאים. גם קצינים בריטיים שהיו מדענים הוזמנו להרצות.

 

"המלחמה הולידה גם קשרים בין-לאומיים מפתיעים: ממצרים נהג להגיע מספר פעמים בשנה מדען יהודי בשם פרופ' אלכסנדר שונברג, שהתמנה כפרופסור לכימיה באוניברסיטה הראשונה במצרים על-שם המלך פואד, בקהיר, לאחר שגורש ממשרתו בגרמניה הנאצית. במצרים לא הועמד לרשותו כל ציוד, ולכן, במצוקתו, החל לחקור את האפשרויות לנצל את קרינת השמש להאצת תגובות כימיות שונות. פרופ' שונברג נהג להגיע אל פליקס ברגמן במכון זיו כדי שיבצע עבורו אנליזה לשלל התרכובות שהביא אתו, וכן לצורך דיון על התוצאות. לאחר המלחמה חזר פרופ'  שונברג לאוניברסיטת ברלין, עטור תהילה עקב הישגיו בפוטוכימיה.

"ארנסט ברגמן, יד ימינו של ד"ר ויצמן בניהול המדעי של המכון, נודע בגרמניה, לפני המלחמה, כאחד משלושת הכוכבים הזוהרים שדרכו בשמי הכימיה הגרמנית. עם עליית הנאצים לשלטון גורש מגרמניה. הוא פיתח שיטות סינתטיות מקוריות להכנת חומרים שתרמו להבנת הקשר בין מבנה כימי לבין פעילות ביולוגית.

"ברגמן היה אגדה מהלכת. הוא ניחן באנרגיות אינטלקטואליות אדירות. הוא היה פעיל מאוד ופירסם מאמרים בקצב מהיר. היה לו זיכרון חזותי מעולה. ראשית, כל ניסוי כימי מתחיל בתכנון קפדני ובסקירה מקיפה של ספרות מקצועית.  אבל לברגמן היו קיצורי דרך. הוא ידע לאתר את המידע הנחוץ ולהגיד במדויק לא רק באיזה מאמר מדובר, אלא גם באיזה עמוד. כושר העבודה שלו היה בלתי-רגיל.

"המכון היה מוקף פרדסים, ובהפסקות הייתי יוצא, ובמרחק מטרים ספורים מהבניין הייתי שולח ידי לקטוף כמה תפוזים. בין המכון לתחנה הניסיונית החקלאית היה מגרש ריק, וכ-200 מטרים צפונה ממנו היה מבנה בטון שנקרא 'המועדון', בו נהגנו לאכול. לעיתים אפשר היה לשמוע שם קונצרטים או הרצאות.

 

 

"במעבדה לכימיה אורגנית בקומת הקרקע של מכון זיו עבדה גם אחותו של חיים ויצמן, ד"ר אנה ויצמן, 'אנושקה'. היא התעניינה בחומרים פעילים שבצמחי מרפא. לאחר שחזרתי לירושלים, המשכתי להיפגש איתה כשהייתה מגיעה פעם בחודש לרחביה, לחוג ספרותי בביתו של ד"ר ליאוניד דולז'נסקי, מייסד המחקר לכימיה של הסרטן באוניברסיטה העברית (הוא נורה למוות על-ידי ערבים בשנת 1948 בשיירת הר הצופים שעשתה את דרכה לבית-החולים הנצור). נפגשו שם אנשי מדע ואנשי רוח כדי לקרוא בצוותא שירה רוסית קלאסית, בעיקר את פושקין. היה אז קשה להשיג ספרים ברוסית, וכל אחד הגיע כשהוא מצויד בספרים שלו. אנושקה ויצמן ידעה רוסית מצוין, וניצלה כל הזדמנות כדי להשתמש בשפה.

"גם פרופ' משה ויצמן, שהיה מורה שלי לכימיה באוניברסיטה ואחר כך מנהל המחלקה בה עבדתי, הגיע למפגשים האלה. כשהתחלתי ללמד כימיה אורגנית באוניברסיטה, הוא אירגן בשבילי מפגש עם ד"ר חיים ויצמן כדי לספר לו על עבודתי. בהיותי סטודנט במכון זיו היו לי רק מפגשים אקראיים עם ד"ר ויצמן, והיה זה כבוד גדול לנסוע אליו לביתו ברחובות. הוא כבר לא היטיב לראות, אך התעניין בעירנות בכל מה שהתרחש במעבדות המחקר.

"עם חזרתי לירושלים, חידשתי גם את קשרי עם שני האחים קצ'לסקי, אפרים ואהרן, איתם הייתי מיודד עוד בתקופת לימודי בהר הצופים. שניהם נחשבו 'כוכבים' ומושאים להערצה. אהרון קציר היה מפקדי הישיר בחמ"ד, בו שירתתי במלחמת השחרור. בתקופת המצור על ירושלים הציע אהרן שנפתח שיטה להפיכת קמח לניטרו-עמילן - חומר נפץ שנדרש להגנה על העיר. התחלנו לעבוד על המשימה הזאת, אבל בסופו של דבר, בגלל המצור, השתמשנו בקמח לאפיית לחם".

 

על זה נאמר "וכיתתו חרבותם".

 

עם סיום לימודיו בביוכימיה באוניברסיטה העברית בירושלים, הכין שלום שראל את עבודת הדוקטורט שלו, בנושא "פחמימנים ארומטיים פוליציקליים כמעוררי סרטן",  במכון זיו, בהנחייתו של פרופ' פליקס ברגמן. גם פליקס, כמו אחיו, ברח מגרמניה עם עליית הנאצים לשלטון, ולימים התמנה לפרופסור לפרמקולוגיה. מכון זיו לא העניק תארים אקדמיים. לכן, במובן זה היה שראל רשום כתלמיד מחקר באוניברסיטה העברית, בהנחייתו של פרופ' משה ויצמן.

לאחר קבלת תואר הדוקטור בשנת 1946 התמנה שראל לאסיסטנט במחלקה לכימיה אורגנית באוניברסיטה העברית, שבראשה עמד פרופ' משה ויצמן, ומאז לא עזב עוד את האוניברסיטה. במשך השנים הוא הקים וניהל את המחלקה לכימיה תרופתית בבית-הספר לרוקחות של האוניברסיטה העברית ו"הדסה", וביצע מחקר בסיסי ויישומי בתחומים רבים של כימיה אורגנית. הוא שימש כנשיא הראשון של "החברה הישראלית לכימיה", אירגן מספר כנסים בין-לאומיים לכימיה בירושלים, היה עורך-ראשי של הרבעון המדעי Israel Journal of Chemistry, כיהן כסגן-נשיא של הפדרציה האירופית לכימיה תרופתית, והקים גם את "העמותה הישראלית לכימיה תרופתית".