כלי ביד היוצר

 

אפשר להניח שאיש מאיתנו לא ניסה מעולם לבשל או לאכול בשר ללא סכין ומזלג. במצב הזה, פחות או יותר, עמדו הקדמונים שחיו במערות, עד שחוסר הנוחות דחף והכריח אותם להמציא ולפתח כלי אוכל ובישול. מובן שאבותינו הקדומים לא השתמשו בסכין ובמזלג באותו אופן שבו אנחנו משתמשים בהם כיום, אבל באותה תקופה גילה האדם הקדמון את אבן הצור - וממנה הצליח ליצור כלים פרימיטיביים ששימשו לציד, לבנייה, ועוד. מאותו רגע שבו התגלו היישומים האפשריים של אבן הצור, היא הפכה לחומר חשוב בעיני אבותינו הקדמונים ולמושא תשוקתם.

 

בפועל התגלה, כי הכנת כלי האבן אינה מלאכה פשוטה. אבן הצור נוטה להיסדק ולהיפגע כאשר היא חשופה לשינויים אטמו- ספריים במזג האוויר . ככל שהידע והמיומנות של אבותינו הקדמונים כיצד לייצר סכין איכותית מחומר הגלם גדלו עם השנים, כך החיפוש אחר חומר גלם איכותי הפך קריטי יותר. אבן צור שנכרתה מעומק האדמה נשמרה טוב יותר מפני שינויי מזג האוויר ולכן התגלתה כאיכותית יותר. יש עדות מוצקה לכך שאנשים שחיו בתקופההפרה- היסטורית כרו אבני צור מתחת לפני השטח אבל אין עדות חותכת או שיטה פשוטה להוכיח כי כלי מסוים שנמצא במערה סותת מאבן צורשמקורה מעל לפני השטח או מתחתיו.

 

מנהלת המעבדה לתיארוך במחלקה למדעי הסביבה ולחקר האנרגיה, ד"ר אליזבטה בוארטו, חקרה באחרונה את השינויים התרבותיים הללו.במסגרת עבודתה השתמשה ד"ר בוארטו בטכניקות מתקדמות מתחום הפיסיקה הגרעינית כדי לקבוע האם דוגמאות אבן הצור שנתגלו במערת טאבון שבכרמל ובמערת קסם שליד ראש-העין נלקחו מעל לפני השטח או מתחתיו.

 

"כאשר הצור (SIO2) נחשף על פני האדמה - הוא מייצר באמצעות יחסי הגומלין בין הקרינה הקוסמית לבין החמצן שבדו-תחמוצת הצורן, איזוטופ בשם בריליום Be10 איזוטופ רדיואקטיבי שזמן מחצית החיים שלו היא 1.6 מיליון שנים", אומרת ד"ר בוארטו. "אם חומר זהה יימצא קבור בעומק שני מטרים מתחת לפני השטח, כי אז תוצאות התהליך הזה יהיו זניחות. ההנחה שלנו הייתה, ששאריות אבן הצור שמצאנו במערות הפרה-היסטוריות, אשר שימשו להכנת ה'סכין', אשר נאספו מעל פני השטח, יהיו בעלות רמות Be10 גבוהות יותר מאשר שאריות מחומר שנכרה מתחת לפני השטח".

 

כדי לענות על השאלה הזאת השתמשו המדענים במאיץ היונים על-שם קופלר, המתנשא מעל לנוף המכון. כך עלה בידיהם לגלות כי שרידי אבן הצור שנלקחו משכבה אחת במערת הטאבון שגילה 350,000 שנה,היו בעלות רמות Be10דומות לאלו שהקדמונים חצבו בעומק של שני מטרים ויותר, בעוד שהשרידים בני אותו גיל שהתגלו במערת קסם, היו בעלי רמות Be10 דומות לממצאים שנתגלו מעל לפני השטח או במחצבות בעומק רדוד. לנוכח הממצאים האלה העלו החוקרים את ההשערה, שיושבי מערת הטאבון היו בררניים יותר בבחירת חומרי הגלם ששמשו אותם להכנת כלי העבודה, לעומת יושבי מערת קסם שנטו יותר לפשרות. ממצאי המחקר הזה רומזים על כך, אך כדי לאשש את ההשערה הזאת יהיה על החוקרים לבחון תרבויות נוספות ולחקור את הכלים עצמם, בנוסף למחקר שבוצע על השרידים שנמצאו בסביבת המערות ומתחת לפני השטח. במחקר זה שיתפה ד"ר בוארטו פעולה עם פרופ' סטיב ויינר מהמחלקה לביולוגיה מבנית, המנהל את מרכז קימל לארכיאולוגיה במכון ויצמן למדע, פרופ' מיכה הס מהמחלקה לפיסיקה של חלקיקים במכון ויצמן למדע, פרופ' מיכאל פאול, והחוקר הבתר-דוקטוריאלי ד"ר ג'יובני ורי מהאוניברסיטה העברית בירושלים, וכן עם פרופ' אבי גופר וד"ר רן ברקאי מאוניברסיטת תל-אביב.

ד"ר אליזבטה בוארטו הגיעה לישראל מפדואה שבאיטליה, במסגרת לימודי הדוקטורט שלה, במטרה להתמחות בפיסיקה באוניברסיטה העברית במעבדתו של פרופ' מיכאל פאול. במסגרת עבודת המחקר שלה היא השתמשה במאיץ היונים על-שם קופלר של מכון ויצמן למדע, כדי לבצע מדידות של רדיואיזוטופים נדירים שנמצאו בליבות קרח מגרנלנד ומאנטארקטיקה. תוך כדי ביצוע אחד מהניסויים היא התיידדה עם דוקטורנט ישראלי. פגישה מקרית זו הובילה לנישואין ולשני ילדים משותפים. כחלק מלימודי הפוסט-דוקטורט עבר הזוג לאוניברסיטת אורהוס שבדנמרק למשך שלוש שנים. לפני שנים אחדות חזרו לישראל, ואליזבטה הצטרפה למכון ויצמן למדע.