צרות של אחרים

 

את כלל היסוד של עיתונות מקומית ניתן לנסח בדרך דומה לדרך שבה מנסחים פיסיקאים את הדרך לחישוב עוצמתה של קרינה (מספר החלקיקים המגיעים ליחידת שטח, ביחידת זמן). בפשטות, עוצמת הקרינה פוחתת כתלות במרחק ממוקד השידור. במעבר חד לעולם העיתונות, אפשר לראות שטביעת מעבורת ומותם של כ-300 בני-אדם ליד חופי סרילנקה ידווחו בעיתון ישראלי בידיעה בינונית בעמוד 17, בעוד שפגיעה בילד אחד, במרחק כמה עשרות קילומטרים בלבד ממערכת העיתון, תזכה לכותרת בעמוד הראשון, תתואר בכתבות "רוחב" על פני כמה עמודים, ותפתח מהדורות חדשות ברדיו ובטלוויזיה. אפשר לנסח את החוק הזה בארבע מילים: רחוק מהעין, רחוק מהלב. אנחנו, כולנו, באופן טבעי אולי, מרוכזים בעצמנו, לא ממש מתעניינים בצרות של אחרים.

 

צרות של אחרים, והתלות שלהן במרחק, הן נושאה של תערוכה המוצגת בימים אלה במוזיאון הרצליה, שאצרו מנהלת המוזיאון, דליה לוין, ודורית לויטה הרטן. בתערוכה עצמה מוצגות עבודות בטווח משתנה של מרחק מהמונח "צרות" - החל מעדויות ישירות, וקשות עד מאוד, של פליטים-ניצולים אפריקאים מספינת מהגרים שטבעה בין חופי טוניסיה לסיציליה ("ספינות שעשועים עברו לידינו. אנשים צילמו אותנו, אבל לא טרחו לתת לנו מים, בעת שאנשים בספינה שלנו מתו מצמא"), וכלה במיצב מפתיע ("אי יציבות", 2013, מיצב קינטי, טכניקה מעורבת), אשר ממוקם באולם המרכזי של המוזיאון, מעשה ידיהם של אהרון עוזרי, בן-דודו, ד"ר רועי עוזרי, מהמחלקה לפיסיקה של מערכות מורכבות במכון ויצמן למדע, ובנימין שרון, גימלאי המכון, שידוע כמקור לא אכזב לפתרונות טכניים יצירתיים לבעיות לא שגרתיות.

 

השפעות אקראיות, התלויות במרחק, מתחוללות במיצב של עוזרי, עוזרי ושרון ללא הרף, לנגד עיניהם של המבקרים בתערוכה. המיצב מורכב משישה מגשים התלויים מהתקרה ומכילים אבקת ברזל. כאשר המגשים נעים בקצבים משתנים מעל מערכים של לבנים מגנטיות, השדה המגנטי של הלבנים משנה ללא הרף את המבנה ואת המרקם של שכבת אבקת הברזל, ויוצר בה "שבילים", "הרים", גבעות", וכן קבוצות של חלקיקי אבקה, במבנים כדוריים, או קוצניים. מי שעוקב אחר השינויים המתחוללים באבקת הברזל במשך זמן מה, מקבל מושג ברור למדי לגבי משמעות הביטוי "אי-היציבות באזורנו" ואי-יכולתם של ה"מושפעים" לשלוט בגורלם, המוכתב על-ידי כוחות מרוחקים ומנוכרים. ה"מושפעים" במיצב אמנם אינם יכולים לסייע בדרך כלשהי ל"מושפעים" אחרים (במגש שבו הם נמצאים, או במגשים אחרים, קרובים ורחוקים), אבל אם עוברים מהמשל לנמשל, וחלקיקי אבקת הברזל הופכים לבני-אדם, אפשר אולי לצפות מבני-האדם האלה, שגם נוכח ההבנה של חוסר האונים שלהם אל מול פני המציאות הלא יציבה, יוכלו, לפחות, לגלות מעט אמפתיה וחמלה כלפי אנשים כמותם, שגורלם – באופן זמני – שפר עליהם פחות.