כחרס הנשבר

 

סין העניקה לעולם את החרסינה, והיא מזוהה עם כלים שבירים אלה עד כדי כך שבאנגלית מקובל לכנותם בשם הארץ - China. עם זאת, על כתר הבכורה של השימוש בכלי חרס מתמודדת סין עם שתי מדינות סמוכות: יפן ומזרח רוסיה - ללא הכרעה חד-משמעית עד כה. כעת, הצליחו ד"ר אליזבטה בוארטו ממרכז קימל למדעי הארכיאולוגיה במכון ויצמן למדע, ומאוניברסיטת בר-אילן, ופרופ' סטיב ויינר, מנהל מרכז קימל, בשיתוף עם צוות חוקריםבין-לאומי, לקבוע בוודאות את גילו של כלי החרס העתיק ביותר שתוארך עד כה - כ-18,000 שנים. מחקר זה העניק את מדליית השימוש המוקדם ביותר בכלי חרס - לפחות לפי שעה - לתושביו הקדומים של אזור חונין שבדרום סין. ממצאי המחקר שהתפרסם בכתב-העת של האגודה האמריקאית הלאומית למדעים (PNAS)  מראים, כי תחילת השימוש בכלי חרס הייתה מוקדם ביותר מ-1,000 שנה מהערכה שהייתה מקובלת עד לאחרונה.

 

"בני אדם משתמשים באש כמיליון שנה, אבל רק לפני 'זמן קצר' - פחות מ-20,000 שנה - הם גילו כי מקרקע עשירה בחרסית שעוברת חימום אפשר להכין כלים המחזיקים מים", אומר פרופ' ויינר. התגלית הטכנולוגית הזו התרחשה במקביל לשינויים כלכליים וחברתיים משמעותיים שהתחוללו עם המעבר ליישובי קבע חקלאיים - בתקופה הפליאוליטית המאוחרת. אתרי המערות בדרום סין שימשו כמרכזי התיישבות באותה תקופה, ומכאן העניין הגדול בחקירתן. עם זאת, כל הניסיונות לתארך באופן שיטתי ואמין את המערות שבחבל ארץ זה, ואת הכלים שהתגלו בתוכן, העלו חרס עד כה, ובקרב חוקרים העוסקים בתחום החלה להתבסס דעה כי מדובר במשימה בלתי אפשרית. בדיקות המבוססות על מדידת פחמן רדיואקטיבי השתבשו בגלל נוכחות קלציט - מינרל המכיל פחמן, שהוא, במקרים רבים, עתיק יומין יותר מהחרסים. ערבוב בין שכבות שונות בקרקע המערה ולקיחה לא שיטתית של דוגמאות גרמו גם הם לתוצאות לא עקביות.

 

כדי להתגבר על הקשיים האלה נקטו ד"ר בוארטו ופרופ' ויינר שורה של אמצעים. ראשית, הם למדו בשיטתיות את מבנה המערה על כל שכבותיה, ואספו מספר גדול  של דוגמאות פחם ועצם לבדיקה - כ-150. מאחר שהחרסים עצמם אינם ניתנים לתיארוך ישיר, ניתנה תשומת לב מיוחדת לאיסוף דוגמאות מהשכבות שבהן נמצאו החרסים. "השיטה המקובלת היא לחפש דוגמאות רבות ככל האפשר לתיארוך, אולם אנחנו נקטנו גישה שונה", מסבירה ד"ר בוארטו, שפיתחה נוהל "בקרת איכות" קפדני ויסודי למיון הדוגמאות שנאספו. סריקת הדוגמאות, באמצעות שיטות ספקטרומטריות, איפשרה לה לזהות את הדוגמאות שהשתמרו בצורה הטובה ביותר: אלה שעברו אינטרקציה מועטה ככל האפשר עם הסביבה, שמכילות פחמן מקורי, ואינן מזוהמות בפחמן ממקורות זרים (כמו קלציט).

 

באופן זה נבחרו כ-40 דוגמאות נקיות ושמורות, שעברו תיארוך המבוסס על פחמן רדיואקטיבי. במקביל, בוצע מיפוי מקיף של השכבות במערה וניתוח מיקרו-מורפולוגי של המשקעים במערה - כדי לחשוף הפרעות וכדי לוודא כי הדוגמאות אכן תואמות, מבחינת גילן - לשרידי כלי החרס. באופן זה הצליחו החוקרים לקבל רצף תאריכים עקבי ואמין של שכבות המערה, ולספק הבנה טובה יותר של הכרונולוגיה של ההתיישבות במערה ושל גיל החרסים שנמצאו בתוכה. גיל החרסים המוקדמים ביותר במערה הוא 18,300 שנה - הקדומים ביותר שנמצאו עד כה. עוד התגלה, כי המשקעים שנמצאו במערה הם ברובם מעשי ידי אדם: תולדה של אש שהובערה במערה, של חימר שהובא כדי "לטייח" את קירותיה וכדומה. ממצאים נוספים מספקים מידע על המזון שאכלו תושבי המערה: חזירי בר, צבים, דגים, יונקים קטנים וכן אורז. ניתן להניח כי נתונים אלה תקפים גם לגבי מערות נוספות בדרום סין, וכי אגן נהר היאנג-צה שימש כמרכז התיישבותי באותה תקופה.

 

ממצאים אלה שופכים אור על תחילת התיישבות הקבע של בני האדם במערות שבדרום סין, לפני יותר מ-20,000 שנה,ומספקים מידע על ראשית השימוש בכלי חרס, עם זאת, מספר שאלות נותרו עדיין בגדר תעלומה. למשל, האם הטכנולוגיה החלה במספר מוקדים באופן בלתי תלוי, או שהחלה בסין ומשם התפשטה במזרח אסיה? שאלה מסקרנת נוספת נוגעת לפער הגדול בין תחילת השימוש בכלי חרס במזרח אסיה לבין זה במערבה. תושבי המזרח התיכון החלו לייצר כלי חרס כ-10,000 שנה מאוחר יותר מתושבי דרום סין. לעומת זאת, טכנולוגיות אחרות, כמו שימוש בברונזה וביות צמחים, החלו מוקדם יותר במערב אסיה. להערכת פרופ' ויינר מצביעים נתונים אלה על הנתק שהתקיים בין שני צידי היבשת.