בין העבר למחר

 

 

רבותי ההיסטוריה חוזרת
שום דבר לא אבד, לא נשכח

 

לפעמים נדמה לנו שההיסטוריה חוזרת על עצמה, אולם במקרים רבים נכון יותר להגיד שההווה הוא המפתח לעבר. כך, למשל, בתחום הגיאולוגיה: תהליכים ארוכי טווח, שעיצבו את פני כדור-הארץ במשך מיליארדי שנים, נמשכים עד ימינו אנו, ולכן חקר התופעות העכשוויות עשוי לפתוח צוהר להבנת תהליכים שהתחוללו בעבר הרחוק. עיקרון דומה מנחה את עבודתם של אתנו-ארכיאולוגים, אשר חוקרים חברות מסורתיות בנות ימינו במטרה לשפוך אור על דרך חייהן של חברות קדומות. ד"ר רות שחק-גרוס, שהחלה את דרכה האקדמית בתחום הגיאולוגיה, נחשפה לגישה האתנוגרפית כאשר עשתה את צעדיה הראשונים בעולם הארכיאולוגיה. "הרעיון לענות על שאלות ארכיאולוגיות באמצעות מחקר ביישובים של חברות מסורתיות בנות ימינו, ולהשליך על העבר, תפס אותי מיד", היא אומרת, "זיהיתי שם עיקרון שדיבר אלי, שהושרש בי מראשית דרכי האקדמית. הרקע האקדמי שלי, ששילב גיאולוגיה עם אתנו-ארכיאולוגיה, הוביל באופן טבעי למחקר העוסק בחומרים טבעיים ובחומרים מעשה ידי אדם אשר נמצאים ביישובים מודרניים ועתיקים".

 

עבודת מחקר שביצעה ד"ר שחק-גרוס בקניה מדגימה את יתרונות הגישה הגיאו-אתנו-ארכיאולוגית לזיהוי מכלאות של עדרי בעלי חיים. מלווה באדם זקן בן שבט המסאי, היא אספה דגימות קרקע מהכפר בו הוא חי כיום, ומשרשרת כפרים נטושים שבהם חי בעבר. כך הצליחה ליצור "ציר זמן" המתאר את התפרקותו של החומר האורגני לאורך 40 שנה. בהנחייתו של פרופ' סטיב ויינר במרכז קימל לארכיאולוגיה במכון ויצמן למדע, פיתחה ד"ר שחק-גרוס שיטה לזיהוי אזורי מרבץ של עדרי רועים בהסתמך על מיגוון דגימות קרקע ובדיקות מיקרוסקופיות, הכוללות אנליזה של פיטוליתים - חומרים מינרליים ממקור צמחי אשר מגיעים, דרך המספוא, לגללי בעלי-החיים. בדיקת הפיטוליתים, וחומרים מינרליים נוספים שנוצרים במעיים של חיות העדר, איפשרה לה לזהות מכלאות של בעלי-חיים זמן רב לאחר התפרקותה של העדות הישירה יותר והיציבה פחות לנוכחותן - החומר האורגני.

 

בהמשך דרכה הצטרפה לחפירה בתל דור עם משלחת ממרכז קימל, שם ניתנה לה הזדמנות ליישם את השיטה שפיתחה. ביחד עם שותפיה למחקר מישראל ומספרד הראתה ד"ר שחק-גרוס, כי משטחי אבקה לבנה שנמצאו בעיר הם למעשה מצבורי פיטוליתים שמקורם בגללי בעלי-חיים ששוכנו במכלאות בתוך העיר (ואינם רצפות טיח מעשה ידי-אדם, כפי שסברו עד אז). כמו כן נמצאו עדויות לשימוש בגללי בעלי-חיים כחומר בעירה. ממצאים אלה מראים, כי הפרדה מוחלטת בין התיישבות בעלת אופי כפרי להתיישבות עירונית - כפי שאנו מכירים כיום - התחוללה רק מאוחר מכפי שמקובל היה לחשוב, בסוף המאה השישית לפנה"ס. כך שפכו המדענים אור חדש על אופיה של "המהפכה האורבנית" באגן הים התיכון.

 

ד"ר שחק-גרוס, מרצה בכירה במחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה באוניברסיטת בר אילן, הגיעה למרכז קימל כמדענית אורחת במסגרת תוכנית משותפת שיזם פרופ' ויינר. את הפיטוליתים וחומרים אחרים שהיא מאתרת בדגימות עפר ואפר היא מזהה באמצעות שיטות אנליטיות שונות (כמו ספקטרוסקופיית אינפרא-אדום ובדיקת היחסים הכמותיים בין איזוטופים יציבים של חמצן ופחמן), והמבנה המורפולוגי והסידור המרחבי שלהם נקבע באמצעים מיקרוסקופיים שונים. כל אלה מאפשרים לה, בין היתר, לקבוע את סוג המזון שאכלו חיות המשק, וכך להגיע לתובנות לגבי החברות שחיו באותם אתרים. "כיום, מעטות הן החפירות הארכיאולוגיות המתקיימות ללא גיבוי מתחום מדעי הטבע".

 

באחד ממחקריה האתנו-ארכיאולוגיים האחרונים, המבוצע יחד עם פרופ' ישראל פינקלשטיין מאוניברסיטת תל-אביב, עלה בידיה להדגים כיצד בדיקת חומרים, ובכללם פיטוליתים, יכולה לשפוך אור חדש על שאלות הנוגעות להיסטוריה של ארץ ישראל. מדובר במחלוקת שבמרכזה עומדים אתרי התיישבות שהוקמו ברחבי הר הנגב בתקופת הברזל, אשר תואמת את תקופת המלוכה המתוארת בתנ"ך (600-1,200 לפנה"ס). הסברה הרווחת, המבוססת על סיפורי התנ"ך, גורסת כי מבנים מסוימים אשר זוהו בחלק משרידי ההתיישבות הם מצודות שהוקמו על-ידי שלמה המלך להגנת הממלכה מפני מצרים, וכי הם הוחרבו על-ידי פרעה שישק במסעו צפונה בסוף המאה ה-10 לפני הספירה. פרופ' פינקלשטיין טען, כי מדובר במבנים שהקימו רועים-חקלאים, כשהוא מסתמך על עדויות "נסיבתיות" באופיין: המצודות לא הוקמו במיקומים אסטרטגיים וגם לא נבנו באופן אחיד - כיאה למבנה ממשלתי-צבאי. ד"ר שחק-גרוס אספה דגימות עפר ואפר רבות משני אתרים סמוכים לשדה-בוקר. בדיקותיה העלו, כי אכן ישנם שרידים של גללי חיות משק בחצר המרכזית של ה"מצודות". עם זאת, בעוד שחיות המשק בחברות רועים חקלאים מסורתיים ניזונות ממספוא המורכב מתוצרי הלוואי של קציר הדגנים - ולכן הגללים שלהן עשירים בפיטוליתים, שרידי הגללים באתרי הר הנגב עניים מאוד בפיטוליתים, ומשקפים תזונה המבוססת על שיחי בר ועל חזזיות. בנוסף לכך, לא נמצאו פיטוליתים שמקורם בדגנים מבויתים - כלומר בגידולים חקלאיים. מהממצאים עולה, כי ככל הנראה תושבי ה"מצודות" אכן היו רועים אך לא עסקו בחקלאות. ממצאים אלה נראה כי יש לבחון שנית את ההנחה שיישובי תקופת הברזל בהר הנגב הוקמו כחלק מממלכת יהודה. בנוסף, תיארוך של שרידי צמחים באמצעות פחמן רדיואקטיבי, שנעשה בשיתוף עם ד"ר אליזבטה בוארטו מאוניברסיטת בר-אילן ומרכז קימל במכון ויצמן למדע, הראה כי האתרים הוקמו בסוף המאה העשירית לפנה"ס ופעלו כמאה שנה - עד לסוף המאה התשיעית לפנה"ס. "ייתכן כי מסע שישק הוא דווקא זה שהוביל להקמת היישובים, ולא להחרבתם", אומרת ד"ר שחק-גרוס. "ומלבד זאת, העדויות רומזות כי מדובר ביישובים עונתיים. ייתכן כי התושבים נדדו להר הנגב ממקום אחר בעונה מסוימת של השנה, ויצאו ממנו בעונה אחרת". באמצעות בדיקות נוספות ינסו המדענים לקבוע באופן ברור יותר אם אכן מדובר בהתיישבות עונתית, ולהסביר את אופיה של ההתיישבות בהר הנגב בתקופת הברזל.