המוח החברתי – בעיניים חדשות

"מסע התגליות האמיתי אינו למצוא נוף חדש אלא להיות בעל עיניים חדשות" 

(מרסל פרוסט, בעקבות הזמן האבוד: השבויה, 1923)

תקשורת, מילולית וגם לא-מילולית, הבעת רגשות וקריאת רגשות הזולת הן חלק מהותי מהמצב האנושי. אבל היכן במוח "שוכנים" תפקודים חברתיים אלה ואחרים? לפי השערת "המוח החברתי", שקנתה אחיזה בקהילה המדעית, תפקודים אלה התאפשרו במסגרת מעגלים עצביים חדשים שנוצרו במהלך שלושה מיליון שנות אבולוציה של המוח האנושי. מחקר חדש של מדעני מכון ויצמן למדע מצביע על כך שיכולות חברתיות מפותחות אלה התפתחו דווקא במעגלים עצביים קדומים יותר, שניצלו יכולות קדומות והתאימו עצמם לצרכים האבולוציוניים המשתנים.

השאלה אילו מעגלים עצביים אחראים על תפקודים חברתיים אינה שאלה תיאורטית בלבד – היכולת לטפל בהצלחה במצבים שבהם יש פגיעה בתפקוד החברתי, כגון אוטיזם או חרדה חברתית, תלויה במידה רבה בזיהוי האזורים המוחיים שאחראים על תפקודים אלה ובהבנה כיצד מקודדים תאי העצב באזורים אלו מידע חברתי.

תקשורת היא מרכיב מהותי של התנהגות חברתית מורכבת ועשירה. לאורך כל חיינו, אף בטרם רכשנו שפה, אנחנו מתקשרים עם סביבתנו באמצעות העיניים. השימוש המורכב בעיניים למטרות חברתיות הינו ייחודי ומפותח מאוד בפרימאטים, ובהם בני-אדם. אנשים עם פגיעה ביכולות החברתיות, כגון חרדה חברתית, מתקשים פעמים רבות ליצור קשר עין. למעשה, היעדר קשר עין הוא אחת הנורות האדומות הראשונות לקיומן של הפרעות על הקשת האוטיסטית בתינוקות.

צוות חוקרים ממעבדתו של פרופ' רוני פז במחלקה לנוירוביולוגיה, בהובלת ד"ר רביב פרילוק, הראה באחרונה כי קשר עין, סממן כה מובהק של תקשורת חברתית מפותחת, מקודד בפרימאטים באמיגדלה – ולא באזורים חדשים ומפותחים יותר אבולוציונית, כמו קליפת המוח. יותר מכך, ד"ר פרילוק ושותפיו למחקר הראו כי קידוד קשר העין באמיגדלה מתבצע באותו מעגל עצבי שמקודד גירויים חיוביים ושליליים – מנגנון בסיסי שנשמר לאורך מיליוני שנות אבולוציה בשורה ארוכה של בעלי-חיים ומבטיח את היכולת להישמר מסכנות ולשרוד. 

קשר עין

עבור בעלי-חיים שונים, ובהם בני-אדם, נעיצת מבט היא קריאת תיגר שעלולה להוביל לעימות ישיר הטומן בחובו סכנה להישרדות. לעומת זאת, השפלת מבט או הסטתו משדרות כניעות ועשויות לרמז על חיזור או על נכונות לחלוק מזון. ד"ר פרילוק, פרופ' פז ושותפיהם למחקר שיערו שיש קשר בין "למידת התניה" – המנגנון הבסיסי של קטלוג גירויים חיוביים ושליליים באמיגדלה – ובין קידוד קשר עין, ובפרט הסטת מבט לעומת נעיצתו. בניסוי שערכו, הראו החוקרים כי מבט חודר מקודד באמיגדלה של פרימאטים בדומה לגירוי שלילי – כלומר כזה המסמן סכנה, בעוד מבט מוסט או מושפל קודד בדומה לגירוי חיובי, המסמן התרחשות מתגמלת כלשהי.

""אם אוטיסטים מתקשים ליצור קשר עין, ייתכן שאפשר לפתח אצלם כישורים חברתיים אלה ואחרים באמצעות טיפול ממוקד ביכולות שאינן כרוכות בסיטואציות חברתיות מורכבות"

ניזכר בניסוי המפורסם של פבלוב, שבו הוא גרם לכלבים להפריש ריר בתגובה לגירוי נייטרלי (צלצול פעמון) על-ידי כך שיצר התניה בין צליל הפעמון להגשת מזון. כיום, אנחנו יודעים כי בלמידת התניה יש שני מנגנוני קידוד נפרדים בהתאם לסוג הגירוי: מותנה או בלתי-מותנה. הגירוי המותנה הוא צלצול הפעמון – כלומר קלט חושי המעורר ציפייה לתוצאה מסוימת, בעוד הגשת המזון היא הגירוי הבלתי-מותנה, כלומר התוצאה עצמה.

במחקר הנוכחי הראו המדענים גם כי קידוד קשר העין מתנהג באופן דומה יותר לגירוי המותנה – עד לרמת תא העצב הבודד. במלים אחרות, המבט, בדומה לצלצול הפעמון, מרמז על ציפייה לתוצאה מסוימת, ופחות על התוצאה עצמה.

"לממצאים אלה יש השלכות מעבר לשאלות של מדע בסיסי. אם רוצים לטפל בבעיות של תפקוד חברתי – בין אם מדובר בטיפול תרופתי, פסיכולוגי או כירורגי – רצוי לדעת אילו מעגלים עצביים אחראים על התפקודים האלה ולהכווין את הטיפול למקומות הנכונים", אומר ד"ר פרילוק. "יותר מכך, אם אוטיסטים מתקשים ליצור קשר עין, והראינו כי תפקודים חברתיים מקודדים באופן דומה למשימות פשוטות בהרבה, כגון למידת התניה, ייתכן שאפשר לאמן ולפתח כישורים חברתיים באמצעות טיפול ממוקד ביכולות אלו, שאינן כרוכות בסיטואציות חברתיות מורכבות".

מוח חדש-ישן

סולם שהוסב למדף ספרים, תחנת רכבת שנהפכה למוזיאון או זרעי שעועית שחוברו יחדיו לשרשרת צבעונית – שינוי הייעוד של עצמים הוא אחד מכישוריו המהוללים של המוח האנושי. באופן דומה, במהלך האבולוציה הכתיבו שינויים סביבתיים ואחרים שינויים במעגלים עצביים במוח שלנו, כך שאלה יוכלו לתת מענה לצרכים חדשים. בניגוד להשערה הרווחת כיום, ממצאי המחקר הנוכחי מציעים מבט חדש על "המוח החברתי" ומצביעים על כך שגם הכישורים החברתיים המפותחים שלנו התפתחו, לפחות בחלקם, כתוצאה משינויים והתאמות במעגלים עצביים קיימים – ולא "יש מאין", כלומר כתוצאה מהיווצרותם של אזורים חדשים בקליפת המוח.

במחקר השתתפו גם יוסי שוחט, תלמידות המחקר אנה מורוזוב ודפנה פרידמן, וד"ר אריה טאוב שהיה בשעתו מדען סגל בקבוצתו של פרופ' פז.