בחזרה לעץ השסק

השאלה, כיצד מצליחים בעלי חיים למצוא את דרכם - אם אלה יוני הדואר החוזרות אל השובך, או דגי הסלמון השבים מן הים כדי להטיל ביצים בנחל בו נולדו - מעסיקה מדענים זה זמן רב. ניסיונות לחקור את השאלה הזו באמצעות ניסויי שטח, בטבע, נתקלו במגבלות טכניות, והניבו עד כה תוצאות לגבי ציפורים, דגים, חרקים, סרטנים, צבי ים ועוד - אך לא יונקים. ניסויי מעבדה, המאפשרים מעקב מדויק יותר אחר תנועתם של יונקים, נערכים בקני-מידה קטנים, של מטרים בודדים, ובתנאים שאינם מדמים את הנעשה בניווט אמיתי בשטח. שיטה חדשה, המאפשרת ליהנות משני העולמות, פותחה בשיתוף פעולה בין חוקר המוח ד"ר נחום אולנובסקי, ממכון ויצמן למדע, לבין האקולוג פרופ' רן נתן, ראש המכון למדעי החיים באוניברסיטה העברית בירושלים, ואסף צוער, תלמיד המחקר בקבוצתו (מעבדת אקולוגיה של תנועה). כן השתתפו במחקר מדענים מאיטליה ומשווייץ. המדענים פיתחו התקנים זעירים - שמשקלם כ-10 גרמים - הכוללים את מכשיר ה-GPS הקטן ביותר בעולם (מבין המכשירים המשמשים כיום למעקב אחר חיות בר), וכן יחידת זיכרון ויחידת שידור.

 

בסדרת ניסויי שדה עקבו המדענים באמצעות התקנים אלה אחר תנועותיהם של עטלפי פירות מצויים (Rousettus aegyptiacus) במשך מספר לילות רצופים.

 

בשלב הראשון אספו המדענים נתונים על טיסות הלילה השגרתיות של העטלפים, ממערתם שבאזור שפלת יהודה, סמוך לבית שמש. התברר, כי הם עפים בקו ישר, במהירות גבוהה להפליא (המגיעה עד 40 קמ"ש, ובמקרים מסוימים אף ל-60 קמ"ש), ובגובה רב (עשרות ואף מאות מטרים), למרחק של עד כ-30 ק"מ - אל עץ הפרי החביב עליהם, וכי הם חוזרים לאותו עץ במשך מספר לילות, תוך שהם מתעלמים מעצי פרי זהים לכאורה, הסמוכים יותר למערה. הנתונים שאספו פרופ' נתן, ד"ר אולנובסקי, אסף צוער ושותפיהם למחקר מראים, כי לעטלפים יכולת ניווט מרשימה, המשתווה לזו של יונים. הנאמנות של העטלפים לעצים המועדפים עליהם מסבירה גם, מדוע קשה כל כך לגרום להם לנטוש אתר מסוים שבו הם אינם רצויים.

 

יכולתם של העטלפים "להתביית" על עץ מסוים, תוך התעלמות מעצי פרי זהים, מרמזת כי הניווט אינו מבוסס על ריחות העץ. בנוסף, ניתוח המסלול הראה, כי הם אינם נעזרים בתוואי הדרך. מהו, אם כן, ההסבר ליכולת הניווט המרשימה הזאת? כדי לפענח את התעלומה, לקחו המדענים את העטלפים מסביבתם המוכרת והעבירו אותם לאיזור גבעות גורל, 44 ק"מ דרומית לבסיסם הקבוע. חלקם שוחררו משם עם רדת הערב, וחלקם קיבלו מזון במהלך הלילה ושוחררו רק בסופו. העטלפים ששוחררו בתחילת הלילה, כשהם רעבים, חזרו במסלול ישר אל עץ הפרי החביב עליהם, ולאחר מכן שבו למערה. לעומתם, העטלפים השבעים ששוחררו בסוף הלילה חזרו ישירות למערת השינה הקבועה.

 

בשלב זה נועץ צוות המחקר בטייסים. כך התברר, שמאיזור גבעות גורל אפשר לראות למרחוק עצמים בולטים כמו ארובות תחנת הכוח באשקלון וצמתים מרכזיים. לפיכך, ייתכן שהעטלפים, שלהם עיניים גדולות וחוש ראייה מצוין, מכירים ציוני דרך אלה ממעופם היום-יומי באיזור המחיה שלהם, וכי הם מנווטים בעזרתם. כדי למנוע מהעטלפים להסתמך על ציוני דרך חזותיים מוכרים, השתמשו החוקרים ב"בור" טבעי, אשר שדה הראייה ממנו מצומצם: העטלפים נלקחו הפעם למכתש הגדול, במרחק 84 ק"מ מהמערה, ושוחררו מתוכו - או מפסגת הר אבנון שעל שפת המכתש. בעוד שהעטלפים ששוחררו מפסגת ההר עפו ישירות למערה, העטלפים ששוחררו בתוך המכתש תעו ונעו בתוכו זמן רב במסלול מפותל ורב-כיווני, אך בסופו של דבר הצליחו לצאת מתוכו ולעוף למערה.

 

ממצאים אלה מאשרים, כי העטלפים מנווטים בהתאם ל"מפה קוגניטיבית", אשר כוללת איזור נרחב המוכר להם ככל הנראה בעיקר מראייה. הניווט מונחה בעיקר על-ידי ציוני דרך מרוחקים, כמו הרים וגבעות, או אורות יישובים, המאפשרים לעטלפים למקם את עצמם ביחס אליהם – באמצעות טריאנגולציה. בנוסף, במרבית המקרים יצאו העטלפים מחלקו הצפוני של המכתש, כלומר בכיוון הכללי אליו רצו להגיע. פרופ' נתן וד"ר אולנובסקי סבורים, כי עובדה זו מצביעה על קיומו של מנגנון ניווט נוסף - המבוסס, ככל הנראה, על השדה המגנטי או על הריחות הנישאים עם הבריזה המגיעה מן הים התיכון - "מנגנון גיבוי" המשמש את העטלפים במקרים שאינם יכולים להסתמך על המפה הקוגניטיבית.

 

ניווט מבוסס-מפה הודגם עד כה ביונקים בקני-מידה של מטר או שניים, בתנאי מעבדה בלבד. הממצאים החדשים מהמחקר על עטלפי הפירות הם הדוגמה הראשונה כיצד מנווטים יונקים על-פי מפה בקני-מידה גדולים - כ-100 קילומטרים.