כעבור שנתיים בלבד קיבל רעיון ה"גזעיות" חיזוק, כאשר מדענים יפניים הצליחו להעניק תכונה זו לתאים בוגרים, שהוחזרו למצב התאי הראשוני ביותר – דמוי תאי גזע עובריים. תהליך זה נעשה באמצעות השריה מלאכותית של ביטוי תוכנית גנטית מסוימת בתאים. עם זאת, מרבית המדענים לא האמינו כי תהליך זה עשוי להתרחש בגוף באופן ספונטני.
במחקר הנוכחי, שהתפרסם באחרונה בכתב-העת המדעי
Stem Cell, ביקשו פרופ' ציפורי וחברי קבוצתו להעמיד למבחן את מידת הקשיחות של מסלול ההתמיינות של תאים מזנכימליים: האם התיאור המקובל, הכולל שרשרת לא גמישה של אירועים, אכן משקף נכונה את המתחולל במציאות? צוות המדענים בודד תאים מזנכימליים מעכבר, גידל אותם במבחנה, וניתח את תהליך ההתמיינות והחלוקה באמצעות שיטות מודרניות למעקב אחר תא יחיד. את המחקר החל לפני חמש שנים תלמיד המחקר (דאז) ד"ר עופר שושני, ומאוחר יותר הצטרפו אליו חברים נוספים מהקבוצה, בהם ד"ר אורלי רביד, חסן מסאלחה, אלה אהרונוב, יוסי עובדיה, וד"ר מירב פבזנר-פישר, וכן ד"ר דינה לשקוביץ מיחידת הביואינפורמטיקה של המכון.
המדענים הצליחו ללכוד תאים מזנכימליים בשלבי הביניים של ההתמיינות. על-פי המודל המקובל, כל דור תאים צפוי היה להראות ירידה הדרגתית בפוטנציאל ההתמיינות. אולם הממצאים היו שונים: חלק מהתאים אכן איבדו מידה כלשהי של פוטנציאל – לדוגמה, את היכולת להתמיין לאחת משלוש הרקמות, אולם אחיהם, או בני הדודים שלהם, רכשו את היכולת הזו מחדש בנקודות זמן שונות. התמונה שהתקבלה לא הייתה של רחוב ישר, חד-סטרי, אלא של מסלול מורכב יותר, שבו תאים יכולים לנוע ממצב אחד לאחר ובחזרה. למרות שהמדענים בדקו את פוטנציאל ההתמיינות לאחת משלוש רקמות "משולש הזהב" – שומן, עצם או סחוס – הם הבחינו בסימנים לכך שהתאים המזנכימליים רוכשים את היכולת להתמיין לרקמות נוספות, כמו תאים דמויי אנדותל או אפיתל.
לדברי פרופ' ציפורי, ייתכן כי תאים אלה רכשו מחדש דרגות גבוהות של פוטנציאל התמיינות שאיבדו בעבר, וזאת משום שנמצאו תחת עקה – במקרה זה, הרחקתם מסביבתם הטבעית בגוף העכבר והעברתם למבחנה. הנחה זו תואמת תצפית נוספת של המדענים: התאים נטו לחזור למצב "גזעי" לעיתים רחוקות יותר כאשר גדלו בסביבה ענייה בחמצן. רמות חמצן נמוכות מאפיינות את המצב השורר בסביבה הקרובה של תאי הגזע בגוף באופן נורמלי, ואילו רמות גבוהות של חמצן קשורות למצבי עקה, כמו פציעה. לאור הממצאים סבור פרופ' ציפורי, כי התאים המזנכימליים "קופצים" למצב של פוטנציאל התמיינות גבוה יותר במצבים כמו נזק לרקמות, כאשר נדרשים במהירות סוגים רבים של תאים חדשים.
פרופ' ציפורי: "הממצאים שלנו מראים כי תאים מזנכימיליים בעלי פוטנציאל התמיינות נמוך הם למעשה תאי ביניים, שבגלל הרחקתם מסביבתם הטבעית נחשפו למצב עקה, ולכן קפצו בחזרה ל'מצב הגזעי'. משום כך, השימוש בשיטה המקובלת להגדרת ה'גזעיות', המבוסס על שיבוט תאי גזע, עשוי להטעות. מחקר רב התבסס על המודל החד-סטרי ב-15 השנים האחרונות, אולם הממצאים שלנו מראים כי עלינו לחשוב מחדש גם על ההנחות הבסיסיות ביותר באשר לדרכים לחידוש מלאי תאי הגזע בגופנו".