כיוון הזרימה

אחד הגורמים להפרעות במדידה הוא התנועה המתמדת בתוך השליה ובסביבתה, הנובעת מתנועותיו של העובר, מפעימות ליבו, ומנשימות האם. יתר על כן, השליה מורכבת מרקמות מגוונות מבחינת המבנה והצפיפות, והן משבשות את מדידת זרימת הנוזלים. בנוסף, באמצעות בדיקת MRI סטנדרטית אי-אפשר להבדיל בין כלי הדם של האם לאלה של העובר, שכן הם שזורים אלה באלה במבוך סבוך. בחקר הנושא קיים קושי נוסף: בעכברים, בהם נהוג לבצע מחקרים בתחום זה, השליה קטנה מאוד, פחות מגודלו של מטבע של שקל אחד, וחלק מכלי הדם בעוברים הם בגודל של כתריסר מיקרונים, פחות מרוחב שערת אדם דקיקה במיוחד.

 

במחקר חדש, אשר בוצע בעזרת שיטות MRI מתקדמות, הצליחו מדעני מכון ויצמן למדע לאפיין את זרימת הנוזלים בשליה ברמת פירוט חסרת-תקדים. כפי שפורסם באחרונה בכתב- העת המדעי "רשומות האקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית" (PNAS), הם הצליחו לזהות בעכברים שלושה סוגים שונים של מבנים המכילים נוזלים: כלי הדם של האם, המכילים כשני שלישים מהדם הזורם בשליה; כלי הדם של העובר, המכילים כרבע מהזרם; ותאים עובריים שחדרו לכלי הדם של האם, ודרכם מתבצע חילוף הנוזלים בין האם לעובר. כמו כן מצאו המדענים, כי בכלי הדם של האם זורם הדם באמצעות פעפוע (דיפוזיה), אך בכלי הדם של העובר מוּנעת הזרימה על-ידי פעילות השאיבה של לב העובר. זרימה זו מהירה הרבה יותר, וכנראה מותאמת לצורכי העובר. בתאים שחדרו לכלי הדם של האם, מאופיינת הזרימה בדפוס ביניים, ומניעים אותה תהליכי הפעפוע והשאיבה גם יחד.