הינך נמצא כאן

מי מרסן את הסקרנות?

01.12.2014

 
מימין: ד"ר אהוד פוניו, פרופ' אהוד אחישר וד"ר גורן גורדון. מודל התנהגותי

 

 
 
 
כשילדה צעירה מגיעה למגרש משחקים חדש, ייתכן שיידרש לה זמן עד שתתחיל לשחק – אולי היא תתקרב למגלשה, תרוץ בחזרה להוריה, ורק לאחר מכן תעלה, סוף סוף, על המגלשה. מודל התנהגותי חדש, שמציעים מדעני מכון ויצמן למדע, מבוסס על התובנה, שלא הפחד הוא בהכרח הגורם לילדה להתקדם במשנה בזהירות, אלא הצורך של המוח לווסת את כמות המידע החדש שהוא רכש. ד"ר גורן גורדון, ד"ר אהוד פוניו, ופרופ' אהוד אחישר, מהמחלקה לנוירוביולוגיה במכון ויצמן למדע, אשר חקרו את התופעה במכרסמים, הראו שמדובר בדפוס בסיסי השולט באופן הלימוד אצל חולדות ועכברים. המדענים פיתחו מודל מתמטי, המראה כי מנגנונים אשר פועלים במוח מרסנים את הסקרנות הטבועה בו, ומווסתים את יכולתו לקלוט חידושים.
 
במעבדתו של פרופ' אחישר חוקרים כיצד תופסים בעלי-חיים את סביבתם. במחקרים קודמים – אותם הוביל ד"ר פוניו, כשעבד במעבדתו של פרופ' אילן גולני באוניברסיטת תל-אביב – הראו המדענים, שכאשר נתקל עכבר במצבים חדשים, הוא מתקרב לאזורים הלא-מוּכרים, נסוג – ואז מתקרב שוב. המחקרים החדשים במכון ויצמן למדע הראו, שהדרך שבה משתמשים עכברים בשפמם כדי לחוש (לגשש) עצמים חדשים, מאופיינת בדפוס דומה: השפם נגע בעצם לא-מוּכר, התרחק, ואז נגע בו שנית. הדפוס היה כה עקבי, עד שהמדענים הגיעו למסקנה שאפשר לבנות מודל אשר יסביר כיצד חוקר עכבר – או יונקים אחרים – מרחבים חדשים.
 
המדענים הניחו כי מידת החידוש, אותה מודד המוח, עשויה להוות גורם מרכזי בעיצוב הדרך שבה ינוע העכבר בסביבה החדשה. ואכן, המודל שנבנה אישר את ההשערה, והראה שהגורם הקובע את תנועת העכבר בסביבה חדשה הוא מידת החידוש התפיסתי. נראה, כי התקרבות לעצם חדש והתרחקות ממנו הן למעשה דרך לשמור על קליטת המידע החדש ברמה ובקצב קבועים. כמו הילד במגרש המשחקים, קולט העכבר את כמות המידע החדש שהוא מסוגל לעבד, נסוג, וברגע שהמידע החדש נטמע במוחו והפך למוּכר – הוא מתקרב שוב ומחפש חידושים נוספים.
 
כדי לבדוק את המודל, בנו המדענים מתחם מיוחד בו נולדה וגדלה משפחה של עכברים. בשלב מסוים נפתח במתחם שער שהוביל לאיזור חדש, אותו יכלו גורי העכברים לחקור באופן חופשי, לפני שחזרו לסביבתם המוכרת. המודל חזה בהצלחה את האופן שבו חקרו העכברים את הסביבה החדשה – לא רק באמצעות תנועת גופם, אלא גם בתזוזת שפמם, שהוא איבר הגישוש הרגיש שלהם. מגעיהם הראשונים עם העצמים היו קצרים, והתארכו בהדרגה – בהתאם לניבוי קצב החידוש הקבוע של המודל. "העכברים לא קיבלו פרסים בעבור התנהגותם", אומר ד"ר גורדון. "בדומה לבני-אדם, סיפוק הסקרנות הוא פרס בפני עצמו בשבילם".
 
אומר ד"ר פוניו: "דפוס התנהגות זה מאפשר לעכברים לשלוט ברמת הגירויים החושיים שנקלטים במוח, באמצעות ויסות כמות החידושים וקצב החידושים שאליהם הם נחשפים". להצבת גבול לחשיפה לחידושים עשוי להיות יתרון אבולוציוני: על אף שהצורך לחקור סביבה חדשה או משתנה הוא חיוני להישרדות בטבע, הרי שעצירות לצורך בחינה איטית יותר של חידושים עשויות להיות אסטרטגיה יעילה ובטוחה. במילים אחרות: סקרנות היא ערך חשוב וחיוני, במיוחד כשהיא משולבת עם מעט זהירות.
 
האם מודל זה מתאים לבני-אדם? מחקר עתידי עשוי לענות על השאלה, האם תינוקות שלומדים לזחול, ילדים צעירים, וגם אנשים מבוגרים, חוקרים סביבות חדשות באותה הדרך. "אם התשובה תהיה חיובית", מסביר פרופ' אחישר, "מודל מתמטי כזה עשוי לסייע בפיתוח שיטות לימוד חדשות בבתי-ספר". ובינתיים, המודל יכול לסייע לבניית מערכות טכנולוגיות, שיוכלו ללמוד בעצמן כיצד להכיר מרחבים חדשים, למשל, על מנת למלא את מקומם של בני-אדם בבחינת סביבות מסוכנות.  
 
 

לשיתוף:

 

 

 

 

אינסטגרם