אחרי מות

פרופ' יצחק מיכאלי הלך באחרונה לעולמו. הוא היה אחרון החוקרים שעבדו עם ד"ר חיים ויצמן, ועבד במחלקה לפולימרים של מכון ויצמן למדע מיום הקמתה ועד פרישתו לגמלאות בשנת  1984 . פרופ' מיכאלי הקים את הפקולטה למדעים של המכון להשכלה גבוהה בנגב, לימים אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, והניח במחקריו את הבסיס לחקר הננו-חומרים.

מיכאלי נולד בריגה, לטביה, בשנת 1921 , ועלה לארץ ישראל בגיל 15 . במקביל ללימודיו התיכוניים בבית הספר הריאלי העברי בחיפה התגייס ל"הגנה", ובהמשך אף פיקד על מחנה האימונים בקריית-ענבים, בד בבד עם לימודי הכימיה באוניברסיטה העברית בירושלים. לאחר שנפצע במלחמת העצמאות כשפיקד על הקרב בסג'רה(אילניה), נשלח לבסיס חיל המדע (חמ"ד) ברחובות, וכך השתלב במחקריו של ד"ר ויצמן בתחום פיצוח הנפט. על הפעילות של חמ"ד היה ממונה אפרים קציר, שאותו הכיר מיכאלי עוד מלימודיו באוניברסיטה העברית, וגם כמי שהיה מפקדו בהגנה. עם תום מלחמת העצמאות נפתחה המחלקה לפולימרים, ומיכאלי עבר לעבוד עם אהרן קציר, שעמד בראש המחלקה ועסק בתרמודינמיקה.

כאשר נחלץ המכון לעזרתו של המכון להשכלה גבוהה בנגב, מיכאלי דחה את תוכניתו לצאת לשנת שבתון, ונענה להזמנה לעבור לבאר-שבע ולהקים שם את הפקולטה למדעים. לאחר כארבע שנים חזר למכון, ויצא לשבתון במעבדתו של דגלס יו אברט. מחקריהם המשותפים עסקו בכימיה של קולואידים ופני שטח.

פרופ' מיכאלי היה גם מחלוצי העיסוק ב"מדע פופולרי" בישראל, והגיש לצדו של פרופ' נתן שרון את תוכנית הרדיו "מה חדש במדע", ששודרה מדי שבת בצהריים ב"קול ישראל". התוכנית עלתה לאוויר בעקבות דרישתו של אהרן קציר, שהיה חבר המועצה הציבורית של "קול ישראל", לחשוף את למדע.

פרופ' מיכאלי הלך לעולמו בד' בניסן, 8 באפריל 2019 . הוא ציווה את גופו למדע. הניח אחריו אישה, מרים, בת, דניאלה, שני נכדים ושני נינים. מוסיפה לזכרו בתו, דניאלה מיכאלי: "אבא היה עבורי, ועבור תלמידיו, מופת לאיש רוח, לפתיחות ולנדיבות. היו לו סקרנות ואהבה למדע, לספרות ולמוסיקה, והוא התעדכן והתמצא באמנות, כמו במדע, ממש עד יומו האחרון".

יהי זכרו ברוך.