מדע: סיפור אהבה

ד"ר חבייר מריה פרלטה ראמוס היה בעיצומה של כתיבת עבודת הדוקטור שלו באוניברסיטה הלאומית של קורדובה, ארגנטינה, בנושא התגובה החיסונית של המוח, כששמע לראשונה על מכון ויצמן למדע. "ב-2015 נכחתי בהרצאה של פרופ' מיכל שוורץ מהמחלקה לנוירוביולוגיה במכון, בכנס בין-לאומי ביוון, שם גם פגשתי אותה, והתחלתי לעקוב אחר העבודה פורצת הדרך שלה בתחום הנוירו-אימונולוגיה והאלצהיימר. כשהגיע זמני לצאת לפוסט-דוקטורט מחוץ לארגנטינה, המקום הראשון שחשבתי עליו היה המעבדה שלה. שלחתי לה מייל, דיברנו בסקייפ, וכבר בסוף השיחה היא בישרה לי שהתקבלתי".

ד"ר דניז קביאטקובסקי גרה באותה תקופה במרחק של 800 קילומטר מחבייר – בעיר הבירה בואנוס-איירס. גם דניז שקדה באותם הימים על כתיבת עבודת הדוקטור שלה באוניברסיטה הלאומית של לה פלאטה בנושא התגובה החיסונית של תאים בדרכי הנשימה לשחפת. דניז וחבייר נפגשו לראשונה בכנס מדעי בתחום האימונולוגיה, התאהבו וניהלו קשר למרות המרחק הגיאוגרפי. גם לדניז היו תוכניות לצאת לפוסט-דוקטורט מחוץ לארגנטינה, וכשחבייר קיבל את המשרה במכון, היה ברור לו שלא ייסע בלעדיה. "חיפשתי פוסט-דוקטורט שיתאים לי בישראל, ונתקלתי במעבדה של פרופ' ערן אלינב, מהמחלקה לאימונולוגיה במכון. לא עסקתי במיקרוביום קודם לכן, אבל המעבדה סקרנה אותי מאוד, והבנתי שהיא אחת המובילות בתחום. יצרתי קשר עם פרופ' אלינב, שלחתי לו את כל החומר עליי, כולל מכתבי המלצה ממרצים קודמים, ולאחר שיחת סקייפ הוא הציע לי את המשרה. מאותו רגע היה ברור שאנחנו נוסעים לישראל".

לפני כשנה, באוקטובר 2018, הגיעו השניים למכון. "כשהחלטנו לבוא לישראל", מספרת דניז, "החברים והמשפחה היו קצת מודאגים ושאלו: 'למה דווקא לישראל ולא לאירופה?' במהלך הלימודים היינו כמה פעמים באירופה. אני הייתי פעמיים בצרפת, וחבייר היה בגרמניה ובבלגיה. ההתנסויות המדעיות שלנו מחוץ לארגנטינה עזרו לנו להבין עד כמה אנחנו נהנים לעסוק במדע בסיסי ולהעמיק בנושאים שמעניינים אותנו. בארגנטינה, לצערנו, אפשרויות המחקר די מוגבלות בשל המצב הכלכלי".

"כשהחלטנו לבוא לישראל, החברים והמשפחה היו קצת מודאגים ושאלו: 'למה דווקא לישראל ולא לאירופה?' בארגנטינה, לצערנו, אפשרויות המחקר די מוגבלות בשל המצב הכלכלי"

"הרבה מאוד חברים שלי נסעו לעבוד במקומות אחרים מחוץ לארגנטינה ולא זכו לתמיכה כזו. גם ההתאקלמות החברתית שלנו הייתה קלה. יש כאן קהילה גדולה של סטודנטים מארצות שונות, אבל אנחנו הפוסט-דוקטורנטים היחידים מארגנטינה"

"נחתנו כאן והרגשנו שדואגים לנו על כל צעד ושעל. הגענו רק עם המזוודות ונכנסנו לדירה שהיה בה הכל – בבניין המגורים החדש של המכון ברחוב יבנה. אני מאוד מעריך את זה", אומר חבייר ומוסיף: "הרבה מאוד חברים שלי נסעו לעבוד במקומות אחרים מחוץ לארגנטינה ולא זכו לתמיכה כזו. גם ההתאקלמות החברתית שלנו הייתה קלה. יש כאן קהילה גדולה של סטודנטים מארצות שונות – הודו, סין, איטליה, מדינות אחרות בדרום אמריקה – חלקם מגיעים במסגרת הסכמים מיוחדים בין ישראל למדינות הללו. אנחנו הפוסט-דוקטורנטים היחידים מארגנטינה; עם ארגנטינה עדיין אין הסכם כזה, אבל הבנו שעובדים על זה. אנחנו מאוד מתחברים למנטליות הישראלית. זה מאוד עוזר לנו גם בעבודה – הישירות של האנשים, ההקשבה שלהם לרעיונות חדשים והעידוד שאנחנו מקבלים כאן מקדמים אותנו מאוד.

"אנחנו לא מרגישים זרים לרגע. נכון שבהתחלה היה קצת קשה להתרגל לשפה ולכך שהכל כתוב בעברית, אבל אנחנו מצליחים לתקשר מצוין עם נהגי האוטובוס, המוכרים בחנויות והאנשים ברחוב. אנחנו מאוד אוהבים לגור ברחובות, במרחק כמה פסיעות מהמכון, וזה חוסך לנו זמן רב. הקמפוס מדהים ביופיו עם כל העצים והגנים. זו פשוט בועה נהדרת של יופי ומדע. מדי פעם אנחנו נוסעים לתל-אביב – מאוד נהנים שם, מהים, מהשדרות, מיפו, אבל לא היינו רוצים לגור מחוץ לרחובות בשלב זה, ותל-אביב נמצאת במרחק 25 דקות ברכבת. אלה לא המרחקים שאנחנו רגילים אליהם בארגנטינה".