שוער הזיכרון

01.03.2008
מה מונע מזיכרונות מסוימים לצוף, ומאפשר לאחרים להציף אותנו? כיצד מתחוללת היזכרות?
מימין: אפרת פרוסט, ד"ר יוסי חלמיש, רחל לודמר, נחום שטרן, אבי מנדלסון, אורי נילי ופרופ' ידין דודאי. כנגד השדה המגנטי
 
היו לילות, אני אותם זוכרת
אני אותם עד סוף ימי אשא,
במשעולים בין דגניה לכינרת
עמדה עגלת חיי העמוסה
 

"היו לילות"

מילים: יעקב אורלנד
לחן: מרדכי זעירא
ביצוע: שושנה דמארי *
 
לכל אחד מאתנו זיכרונות מודחקים. הם עוסקים באירועים שאנחנו נמנעים מלשלוף אותם, לעיתים קרובות בבלי דעת, משום שהם מביכים אותנו, גורמים כאב נפשי, ומשבשים את תמונת העולם הפנימית שלנו על האני והאחר. לעיתים הדחקה שכזו מגינה על ההתנהגות הנורמלית, אך לעיתים היא עלולה לשבש אותה. מה מונע מזיכרונות מסוימים לצוף, ומאפשר לאחרים להציף אותנו? מיהו אותו "שוער" סמוי, המפקח על הגחתם של אירועי העבר אל תודעתנו? פרופ' ידין דודאי, ראש המחלקה לנוירוביולוגיה במכון ויצמן למדע, וחברי קבוצת המחקר שהוא עומד בראשה, האירו באחרונה באור חדש את מנגנוני ההדחקה שלנו, וגילו את האיזור שמתפקד כשוער הזיכרון במוח האדם. מחקר זה, שבו השתמשו המדענים בשילוב של היפנוזה עם דימות תיפקודי מוח בתהודה מגנטית (fMRI), רואה אור בימים אלה בכתב-העת המדעי Neuro .
 
תלמיד המחקר אבי מנדלסון, הרופאים המומחים בהיפנוזה ד"ר יוסי חלמיש ופרופ' אלכסנדר סולומונוביץ, ופרופ' דודאי, החליטו לנצל תכונה מיוחדת של היפנוזה. באנשים הרגישים במיוחד להיפנוזה אפשר ליצור מצב הקרוי "שיכחה (אמנזיה) פוסט-היפנוטית". המהפנט מציע למהופנט, בעודו מהופנט, לשכוח אירועים מסוימים לאחר שיתעורר מן ההיפנוזה. אולם זיכרונם של אירועים אלה יצוף חזרה אם המהופנט-לשעבר יקבל אות שהוסכם בינו לבין המהפנט. פרופ' דודאי וצוותו בחרו קבוצת מתנדבים הרגישים במיוחד להיפנוזה, והציגו לפניהם סרט דוקומנטרי בן כ-45 דקות על יום בחייה של שחקנית-מתלמדת, שהפיקו חברי צוות מעבדתו של פרופ' דודאי במיוחד לצורך ניסויי זיכרון. שבוע לאחר מכן, נקראו המשתתפים להמשך הניסוי. בזה אחר זה הם הוכנסו אל תוך הסורק המגנטי, הופנטו בתוכו, וקיבלו הנחיה לשכוח לאחר שיתעוררו מן ההיפנוזה את הסרט שראו שבוע קודם לכן, עד שיקבלו אות שהוסכם בינם לבין המהפנט. מיד לאחר מכן "העירו" המהפנטים את הנבדקים מן ההיפנוזה, ובעודם בתוך הסורק המגנטי שרושם את פעילות מוחם, הם התבקשו לענות על מבחן זיכרון ממוחשב. עם תום המבחן ניתן להם האות שהשיב את זיכרונם למצב רגיל, ואז התבקשו שוב לענות על השאלון הממוחשב, כשהסורק ממשיך לרשום את פעילות מוחם. קבוצת ביקורת עברה את אותם מיבחני זיכרון אך ללא השראה של שיכחה פוסט-היפנוטית.
 
מיבחני הזיכרון הראו באורח מובהק, כי הנבדקים שהושרתה בהם שיכחה פוסט-היפנוטית לא זכרו את פרטי הסרט במבחן הזיכרון הראשון, אף כי זכרו היטב את פרטי החדר שבו ראו את הסרט שבוע קודם לכן. זיכרון הסרט חזר אליהם מיד כשקיבלו את האות המוסכם לביטול השיכחה. כלומר, הזיכרון לא נמחק, הוא אך הודחק. בעת השיכחה הפוסט-היפנוטית דוכאה הפעילות באזורים אחדים, אך, למרבה העניין, התעצמה משמעותית הפעילות העצבית באיזור מוגדר בצד השמאלי של קדמת המוח (חלק מאיזור רחב יותר הקרוי בפי המדענים "איזור ברודמן 10"). המדענים הסיקו, כי איזור זה משמש כנראה כמעין "שוער לזיכרון", המונע מאיתנו להעלות בזיכרוננו אירועים מסוימים שמסיבות שונות אין המוח רוצה להיכנס אליהם. המדענים מקווים, כי מחקר נוסף על איזור זה יוכל לשפוך אור על תופעות יומיומיות של שיכחה חולפת וכן על שיכחה כוללת מתמשכת (מחלה הקרויה "אמנזיה תיפקודית"), או שיבושים התנהגותייים הכרוכים בהדחקת יתר.
תמונות מתוך הסרט "יום בחייה של שחקנית" ששימש בניסוי. ביטול השיכחה הפוסט-היפנוטית גרם לנבדקים להיזכר בפרטי הסרט שראו, בעוד שלפני כן זכרו רק פרטים הנוגעים להקשר בו ראו את הסרט. הן השראת השיכחה והן אירוע ה"היזכרות" התחוללו בתוך מערכת ה-fMRI, שמיפתה ותיעדה את אזורי המוח ש"ניעורו לפעילות" עם ההיזכרות
 

 המגנט

דימות תיפקודי מוח בתהודה מגנטית - fMRI - התפתח מדימות בתהודה מגנטית - MRI - שהתפתח מתהודה מגנטית גרעינית - NMR. בבסיס כל השיטות האלה עומדת העובדה, שלרוב גרעיני האטומים יש מומנט מגנטי, כך שאפשר לראות את גרעין האטום כמעין מגנט זעיר. אטומים שמרכיבים מולקולות של חומרים שונים, או רקמות של תאים חיים, מאופיינים בכך שה"מגנטים הגרעיניים" מכוונים באופן אקראי. כאשר מפעילים עליהם שדה מגנטי חיצוני, הם מתארגנים באחד משני כיוונים אפשריים: עם כיוון השדה המגנטי החיצוני, או בכיוון מנוגד לו. כמובן, יותר אנרגיה נדרשת לאטומים כדי להסתדר כנגד השדה המגטי, ולכן פחות אטומים "בוחרים" בכיוון המנוגד. כך נוצרת מגנטיות כללית מספיק חזקה, שאפשר לעקוב אחריה באמצעות מערכת תהודה מגנטית גרעינית NMR. בדרך זו, למשל, אפשר לעקוב אחר המגנטיות הגרעינית של אטומי המימן הכלולים במים. בדרך כלל, כיוונם של האטומים האלה מתאים לכיוון השדה המגנטי שיוצרת מערכת ה-NMR. אבל, קרינה אלקטרו-מגנטית מתאימה יכולה להסיט את כיוונם של אטומי המימן ולהפנותם לכיוון שונה מזה של השדה המגנטי. שילובים שונים של תדרי קרינה, סוג הגרעינים ועוצמת השדה המגנטי שהם נתונים בו, מאפשרים למדוד את המגנטיות המקומית. מעקב אחר גרעיני המימן, למשל, מאפשר להסיק על מיקום המים ברקמה והתנהגותם.
 
בדרך זו אפשר לעקוב אחר תכונות המים ברקמות שונות, לרבות המוח. עוצמתם של השדה המגנטי והקרינה האלקטרו-מגנטית העוברת בו קובעים את האיזור המדויק שבו מתחולל השינוי, שאחריו אפשר לעקוב. כך אפשר לקבל נתונים על המתחולל בפרוסה מדויקת של הרקמה הנבחנת (למשל, מוח). בחקר המוח, לדוגמה, אפשר להבחין בדרך זו באילו אזורים המוח צורך יותר חמצן, המגיע אל התאים באמצעות זרם הדם. צריכת חמצן מעידה על פעילות של תאי המוח, שמתבטאת בין היתר בשיגור אותות חשמליים. בדימות תיפקודי מוח בתהודה מגנטית, המדענים "מצלמים" את מצב המוח בעת רגיעה, ולאחר מכן מצלמים אותו כשהנבדק מבצע פעולה מסוימת (מתבונן בתמונה, קורא שיר, נזכר בסרט, ועוד). כאשר מחסירים את שתי התמונות האלה זו מזו, מתקבל מיפוי מדויק של אזורי המוח הפעילים בעת ביצוע הפעולה הנחקרת.

 

לשיתוף:

 

 

 

 

פודקאסטים
אינסטגרם