רוקמת הרקמות

 

ד"ר שולמית לבנברג, כפי שהגדיר אותה בשנת 2006 כתב העת Scientific American, היא מנהיגה מדעית עולמית בתחום הנדסת הרקמות. ככזו, היא נכללה ברשימת 50 המדענים המובילים בעולם שהרכיב כתב העת היוקרתי. ד"ר לבנברג, מרצה בכירה בפקולטה להנדסה ביו-רפואית בטכניון, היא בוגרת מדרשת פיינברג במכון ויצמן למדע, וזוקפת את חינוכה ואת  הכשרתה המדעית לזכות השנים שבהן למדה במדרשה, תקופה שעיצבה את גישתה למחקר ולפתרון בעיות, וקבעה במידה רבה את המשך דרכה.

 

העניין בעבודת המחקר המדעי התעורר בלבנברג במהלך לימודיה לתואר ראשון, באוניברסיטה העברית בירושלים, כשעבדה במעבדתו של פרופ' ינון בן נריה, בפקולטה לרפואה בעין כרם. ההחלטה להמשיך לעסוק ולהתפתח בתחום זה הובילה אותה ללימודי תואר שני במדרשת פיינברג של מכון ויצמן למדע. "יש אווירה מיוחדת של מחקר במכון", היא מספרת. "מרגישים את זה גם בין  המדשאות והשבילים. מגיעים לכאן אנשים שבחרו בתחום ואוהבים אותו". לבנברג נזכרת בסבב הרוטציות של התואר השני: הגישה הייחודית של מדרשת פיינברג, המאפשרת לתלמידי התואר השני להתנסות במיגוון תחומים ושיטות מחקר לפני שיבחרו בנושא שבו יתמקדו. "שיטה זו", אומרת ד"ר לבנברג, "הייתה אחת הסיבות לבחירתי במדרשת פיינברג של מכון ויצמן. כאן אפשר להתקבל ללימודים לתואר שני - והכל עוד פתוח. עדיין אפשר להתנסות במספר תחומים מעניינים, ולהיחשף לגישות שונות".

 

אחת מהחוויות שנחרתו בזכרונה של ד"ר לבנברג באותה תקופה קשורה להתנסות קצרה שעברה במעבדתו של פרופ' עפר לידר. שם למדה שאפשר לנהל מחקר מדעי, ולהגיע להישגים גם בדרך רגועה ושקטה (על פרופ' עפר לידר, ועל פרס היצירה הניתן לזכרו, ראו עמוד 36 בגיליון זה). במעבדתו של פרופ' יוסי שאול עברה חוויה מסוג אחר, כאשר עבדה בהנחייתו של תלמיד מחקר מבריק, שאהב וחי את המדע, והקרין על הסטודנטים הצעירים את אהבתו והתלהבותו. "היה לי מזל", היא אומרת, "ראשי המעבדות והסטודנטים לימדו אותי המון, ומעבר לשיטות הטכניות העניקו לי כלים חיוניים: איך לחשוב, איך לפתור בעיות, איך לתכנן ניסוי".

 

הסבב השלישי שעשתה ד"ר לבנברג, במעבדתו של פרופ' בני גיגר, הוביל אותה למסלול ישיר לדוקטורט. את פרק הזמן הזה היא מתארת כתקופה של חניכה מדעית. את החינוך המדעי שקיבלה הרגישה צורך וחובה להעביר הלאה, ובמשך לימודי הדוקטורט הדריכה ביחידה לפעילות נוער של המכון. היא זוכרת בנוסטלגיה אירועים חברתיים של קבוצת המחקר, מפגשים במסדרונות, וטיולים בפרדסים הסמוכים למכון. הייתה זו תקופה אינטנסיבית במיוחד, שכן במקביל לעבודתה המדעית היא נישאה והקימה משפחה. פרופ' בני גיגר מעניק עצמאות רבה לתלמידי המחקר העובדים במעבדתו, וסומך על המוטיבציה שלהם, דבר שמאפשר להם לתכנן את זמנם ולהציב את המשפחה במקום גבוה בסדר העדיפויות.

 

עבודת הדוקטורט של ד"ר לבנברגה תמקדה בתקשורת בין תאים. באמצעות שיתופי הפעולה של פרופ' גיגר עם מדענים מתחום מדעי החומרים, מיקרוסקופיה ומיחשוב, היא למדה לשלב מידע שמגיע מכיווני מחקר נוספים. "יכולתו של פרופ' גיגר להכיר בפוטנציאל של תחומים שונים ורחוקים, לדבר עם אנשים מתחומים שונים, ולקרב אותם, כדי להפיק תוצאה העולה על סכום מרכיביה, נסכו בי השראה ואומץ", היא אומרת.

 

כשסיימה את עבודת הדוקטורט שלה במכון החליטה ד"ר לבנברג להמשיך במסלול מחקרי, והצטרפה כחוקרת בתר-דוקטוריאלית למעבדה הרב-תחומית של פרופ' רוברט לנגר במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס, MIT, העוסקת בהנדסת רקמות. שם עבדה לצד מהנדסים, אנשי מחשבים, כימאים וביולוגים. המחקר שביצעה במסגרת זו, שזיכה אותה בהכרה של המגזין Scientific American, מהווה אבן דרך חשובה בניסיונות לייצר רקמה מלאכותית, שתוכל לשמש, בעתיד, להחלפת רקמות אנושיות פגועות. יחד עם הצוות הרב-תחומי הצליחה ד"ר לבנברג לייצר רקמת שריר, ובה רשת של כלי דם, שהושתלה בהצלחה בעכברים. הרקמה נקלטה, ואף משכה אליה כלי דם חדשים, החיוניים להזנת התאים המושתלים. בכך הצליחו המדענים להתגבר על אחת הבעיות העיקריות שמנעו קליטה מוצלחת של רקמות מושתלות.

 

עם סיום המחקר הבתר-דוקטוריאליחזרה ד"ר לבנברג לישראל, והתקבלה כחוקרת בטכניון. כיום היא עומדת בראש מעבדה בפקולטה להנדסה ביו-רפואית, וממשיכה במחקריה בתחום הנדסת הרקמות. בנוסף לאתגרים היומיומיים שמזמן המחקר המדעי, ניצבת ד"ר לבנברג מול אתגרים חדשים, כמו ניהול שוטף של מעבדה, הוראה והנחיית סטודנטים. לנגד עיניה עומדים תמיד שני המנחים והמחנכים שלה, פרופ' בני גיגר ממכון ויצמן למדע,ופרופ' רוברט לנגר מ-MIT. כשהיא נתקלת בשאלות הנוגעות לעבודה מול סטודנטים - היא מוסיפה להיעזר בהם: "אני מנסה לחשוב איך הם היו מתנהגים, וללמוד מהידע ומהניסיון שלהם".