ייצור באתר המטרה

 

 

"צד אחד יגביה אותך, והצד האחר ינמיך אותך", אמר הזחל הכחול לאליס, בארץ הפלאות. אבל בעולמנו המציאותי, היכולת לבקר גדילה היא משימה מסובכת הרבה יותר. הצלחה מחקרית מסוימת בתחום זה נרשמה באחרונה לזכותם של מדעני מכון ויצמן, ותוצאותיה פורסמו בכתב העת המדעי Molecular Cancer Therapeutics. במחקר זה שילבו המדענים חומר מן הצומח עם שיטות פעולה ביו-טכנולוגיות מתקדמות כדי להכות בסרטן. בקבוצת המחקר השתתפו ד"ר פביאן ארדיטי, ד"ר אהרון רבינקוב, ד"ר טליה מירון, פרופ' דוד מירלמן ופרופ' מאיר וילצ'ק מהמחלקה לכימיה ביולוגית, ופרופ' יאיר רייזנר מהמחלקה לאימונולוגיה, וכן פרופ' אלן ברבי מבית- החולים "קפלן" ברחובות. יחד עלה בידם להראות את יעילותה של שיטת טיפול מתקדמת, המבוססת על שילוב של נוגדנים עם היכולת ההרסנית של חומר הקרוי אליצין.

 

האליצין נוצר בתגובה ביוכימית בין האנזים אליאנז לבין מולקולה קטנה של חומר הקרוי אליאין, המצוי בצמחים כמו שום ובצל. האליצין שנוצר בצמחים אלה הוא ה"נשק" שבאמצעותו הם מתגוננים כנגד פטריות, חיידקים וטפילים שונים. מולקולות של אליצין יכולות לחדור דרך קרומים ביולוגיים ולהרוג תאים, אך לרוע המזל, חומר זה מתאפיין בנדיפות וברמת פעילות גבוהה, הגורמות לכך שיכולת הפעולה שלו תהיה מוגבלת למשכי זמן קצרים מאוד. לכן קשה לפתח מערכת שתספק אליצין - באופן בררני - לתאי מטרה שאותם מבקשים להרוג (דוגמת תאים סרטניים). "הערך הרפואי של השום, למשל, כבר אינו בגדר סוד של רפואה סינית עתיקה", אומר פרופ' מירלמן. "שנים של מחקר מדעי הובילו לזיהוי ולהבנה של דרך הפעולה של האליצין, וכעת אנחנו חוקרים כיצד אפשר לנצל את רעילותו לטובתנו".

 

המדענים קשרו באופן כימי את האנזים אליאנז לנוגדן מסוים שכבר משמש בטיפולים קליניים, הקרוי ריטוקסימאב (Rituximab). נוגדן זה עוצב כך שייקשר לקולטן מסוים המצוי על קרומיהם של תאים סרטניים שונים, כגון תאי לימפומה. בטיפול שמבוסס על הנוגדן הזה לבדו, משמש הנוגדן כסמן ונקודת קישור שמנחה את המערכת החיסונית אשר הורגת את התא הסרטני. מדעני מכון ויצמן הראו, שכאשר "מחמשים" את הנוגדן (כלומר, קושרים אותו לאנזים אליאנז), אפשר להרוס באמצעותו את תאי הסרטן ביעילות רבה יותר. בתחילה הם קשרו את הנוגדן בקשר כימי לאליאנז, ואחר כך הזריקו את המולקולה המשולבת לעכברים שבגופם מצויים תאי אדם סרטניים מסוג לימפומה. כצפוי, הנוגדן ריטוקסימאב, הקשור לאנזים אליאנז, איתר במהירות את התאים הסרטניים ונקשר אליהם. לאחר מכן הזריקו לעכברים חומר שהכיל את המולקולות הקטנות של האליאין. כאשר האליאין בא במגע עם האליאנז, נוצר מיד אליצין - על-פני קרומו של התא הסרטני. התוצאה: תוך שלושה ימים, כמעט כל תאי הלימפומה נהרסו. לעומת זאת, בעכברים שקיבלו רק את הנוגדן הקשור לאליאנז (ולא הוזרק להם אליאין), כמעט שלא נהרסו תאים סרטניים.

 

בשיטה זו צמוד האליאנז הקשור לריטוקסימאב באופן קבוע לתא המטרה, ומגיב עם מולקולות האליאין שנמצאת בדם. כך נוצרות עוד ועוד מולקולות של אליצין החודרות לתא המטרה והורגות אותו. אפשר להפסיק את ייצור האליצין באמצעות הפסקה של הזרקות האליאין.

 

"במחקר זה הראינו את עקרון הפעולה, והראינו שבדרך זו אפשר להרוג, באופן בררני, תאים בלתי-רצויים", אומר פרופ' מירלמן. מכיוון שהמרכיב הפעיל בשיטה (אליצין) הוא מולקולה שידועה מתחום המזון, ומכיוון שנוגדנים כמו ריטוקסימאב משמשים כבר כיום בטיפולים קליניים שונים, המדענים מקווים שאפשר יהיה לפתח על בסיס הטכנולוגיה הזאת שיטות חדשות ויעילות לטיפול בסרטן. ברור שתהליך פיתוח כזה עשוי להימשך שנים, אבל כידוע, גם מסע של אלף מיילים מתחיל בצעד אחד.

 

במחקריהם הנוכחיים מתמקדים המדענים במטרות נוספות הרגישות לאליצין, כמו זיהום על-ידי הפטרייה Aspergillus, התוקפת חולי סרטן שטופלו בהקרנות, או מטופלים שבגופם הושתלו איברים שונים, וכתוצאה מכך המערכת החיסונית שלהם נפגעה ותיפקודה חלש יחסית. המדענים אומרים, כי מחקרים אלה מצויים בשלבים מוקדמים, ועד כה הניסיונות באשר להיתכנות השיטה בוצעו בחיות מעבדה. יידרשו עוד ניסויים רבים מסוג זה, שיימשכו שנים אחדות, עד שאפשר יהיה, כך מקווים המדענים, להתחיל בביצוע ניסויים קליניים (בבני-אדם).