לחץ והעיר הגדולה

01.12.2007
 
 
מימין: ד"ר ניקולה מגיו ופרופ' מנחם סגל. בין שתי ערים
 

 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
כמו מדינות שיש בהן ערים שונות, גם במוח קיימים אזורים שונים, שכל אחד מהם הוא בעל מאפיינים ייחודיים. "עיר הזיכרון", הקרויה היפוקמפוס, הוא איזור הנחשב פעיל בייצור סוגים מרכזיים של זיכרונות חדשים. במשך שנים רבות, מדענים חשבו שההיפוקמפוס פועל כיחידה אחת ואחידה, ושלחץ משפיע על מנגנון ייצור הזיכרונות שלו וגורם ליקויי זיכרון. אבל מחקרים שבוצעו באחרונה מגלים שאין קשר פשוט בין לחץ לזיכרון: למעשה, ההיפוקמפוס אינו יחידה אחת, והוא מחולק לאזורים קטנים יותר בעלי שלטון עצמאי, כמו שעיריית לונדון, למשל, מחולקת לרובעים.
 
פרופ' מנחם סגל ותלמיד המחקר, הרופא ד"ר ניקולה מגיו, מהמחלקה לנוירוביולוגיה במכון ויצמן למדע, החליטו לבדוק האם ההנחות האלה אמנם נכונות. הם הוציאו את ההיפוקמפוסים ממוחות של מכרסמים, פרסו אותם, ושמו את הפרוסות בנוזל מיוחד כדי לשמור אותם "בחיים". בשלב הזה הם מדדו את הפעילות החשמלית בפרוסות השונות, כדי לבדוק האם אפשר לשנות את הפעילות הזאת באמצעות תהליך דומה לזה שמתבצע בתהליך הלימוד. הם מצאו שהרובעים הנמצאים ב"צפון העיר" - באיזור ההיפוקמפוס בצד הגב - נשלטים על-ידי מנגנונים מסוימים לייצור זיכרונות. לעומת זאת, הרובעים שנמצאים ב"דרום" - בצד הבטן - הם מעין דמויות מראה: במצבים רגילים, מנגנון ייצור-הזיכרונות כנראה נעדר מאזורים אלה, אבל כאשר הם חשופים ללחץ, המנגנון פתאום מופעל.
 
התובנה הראשונה העולה מממצאים אלה היא שבתקופות של לחץ, הגוף משחרר הורמון ייחודי שמסוגל להפעיל שני סוגים של קולטנים שונים: לגלוקוקורטויד (GC) ולמינראלקורטויד (MC). במאמר שפורסם באחרונה בכתב-העת המדעי the Journal of Neuroscience, מחזקים המדענים את התיאוריה שלפיה הפעלת הקולטנים ל-MC מקדמת את מנגנון ייצור-הזיכרונות בתקופות של לחץ, ואילו הפעלת הקולטנים ל-GC מדכא אותו. תובנה זו מובילה להנחה שרוב הקולטנים ל-MC - מקדמי הזיכרון - מתגוררים בעיקר באזורים "דרומיים", בצד הבטן של ההיפוקמפוס, ואילו רוב הקולטנים ל-GC, מדכאי הזיכרון, נמצאים בצפון.
 
"מכיוון שהקולטנים ל-MC פועלים בנוכחות ריכוזים נמוכים יותר של הורמוני הלחץ, והקולטנים ל-GC מושפעים על-ידי ריכוזים גבוהים יותר, נראה שמחקר זה עשוי להצביע על הסיבה לכך שהזיכרון משתפר כאשר אנו נתונים בלחץ מתון, אבל הוא מתקלקל כשאנו לחוצים מאוד", אומר פרופ' סגל.
 
מדוע אזורים סמוכים בהיפוקמפוס מגיבים בדרכים שונות לאותם מצבים? פרופ' סגל: "המשמעות של הממצאים האלה עשויה להיות שאזורי ההיפוקמפוס שונים זה מזה לא רק במבנה האנטומי שלהם, אלא גם בדרכי התיפקוד שלהם. ייתכן שחלוקה כזאת מקנה לנו יתרון, מכיוון שכל איזור גובל ב'עיר' אחרת של המוח, ועשוי להשפיע בכל איזור בדרכים שונות. למשל, ההיפוקמפוס הדרומי קרוב ביותר להיפותלמוס - איזור במוח שמגיב להורמוני לחץ - ולכן ייתכן שפעילות ההיפוקמפוס הבטני מאפשרת להיפותלמוס לתפקד ולסייע לבעל החיים, או לאדם, להתמודד עם מצבי לחץ", אומר ד"ר מגיו.
לחץ והעיר הגדולה
 

רופאים במעבדה

ניקולה מגיו החליט ללמוד לקראת תואר שלישי בנוירוביולוגיה, כאשר כבר החזיק באמתחתו תואר דוקטור לרפואה ולכירורגיה, מהאוניברסיטה השנייה בנאפולי, איטליה. הוא פשוט הבין שהדרך להתקדמות של ממש בתחום הרפואה חייבת לעבור במעבדות המחקר המדעי.
 
אחרי שסיים לכתוב את התזה שלו ברפואה על מחלות נוירולוגיות ניווניות, בהנחיית פרופ' מישל פפה, החל ד"ר מגיו להתמחות במחלקה לנוירולוגיה של בית החולים האוניברסיטאי. "התחלתי להבין שיש הבדל בין היכולת לאבחן מחלה נוירולוגית לבין היכולת לרפא אותה. כעת, להרבה מחלות נוירולוגיות אין טיפול, פשוט מכיוון שהידע שלנו על המוח דל מדי. איננו יודעים מספיק על הפתופיסיולוגיה של המחלות הנוירולוגיות האלה. לכן, כדי להיות נוירולוג טוב, צריך לטפל בחולים ולעסוק במדע בסיסי בעת ובעונה אחת. זו המטרה האישית שלי".
 
ד"ר מגיו ביקר שלוש פעמים במכון ויצמן למדע לפני שהחל את לימודיו במכון. "במשך השהות שלי כאן, למדתי להכיר ולהעריך את הגישה הרב-תחומית של המכון, ואת ההתרגשות וההתלהבות שמאפיינות את המחקר הבסיסי כאן. החלטתי לבוא וללמוד כאן, להיות חלק מהמחקר שנעשה במכון". ד"ר מגיו הוא כיום תלמיד מחקר וחבר בקבוצת המחקר של פרופ' מנחם סגל במחלקה לנוירו- ביולוגיה במכון. "המכון מעניק לי את ההזדמנות ללמוד ולבצע מדע טוב, ליצור קשר עם מדענים מכל העולם, והכי חשוב: לפתוח את הראש ולחשוב על דרכים אפשריות לגשר בין המדע הרפואי והמדע הבסיסי, כך שאפשר יהיה לקצר את משך הזמן שעובר בין השגת ממצאים במדע הבסיסי לבין היישום שלהם ברפואה מעשית".
 
 
 
 

לשיתוף:

 

 

 

 

פודקאסטים
אינסטגרם