רופא הנפש

 

התקופה שבה היה במכון היא מהמאושרות בחייו. "עברתי לגור ברחובות, וזו הייתה הפעם הראשונה שגרתי מחוץ לבית. גרתי עם דוקטורנט קוריאני, קים סון יאנג, ובמעבדה עבדתי עם פוסט-דוקטורנט שהוא היום פרופ' בהדסה, סטפן ברוקה, ועם עוזר מעבדת ניסוי בשם יהודה משולם. עבדנו סביב השעון, אפילו ישנו במעבדה.

"לעדנה הייתה דרך נהדרת לנהל אותנו. היא התערבה בדברים רק במידת הצורך, ואיפשרה לנו לעבוד ולרוץ קדימה בלי לקלקל, ממש כמו אמא גדולה. היום, כשאני מנהל מחלקה ב'שלוותה', ואחראי על צוות גדול שמורכב מפסיכיאטרים, פסיכולוגים, רופאים, עובדות סוציאליות, מרפאות בעיסוק, אחים ואחיות, אני נזכר בדרך שבה היא ניהלה אותנו, ואני חושב שאני הולך בדרכה. גם האווירה הביתית והמשפחתית במכון השפיעה עלי רבות. העבודה בשיתוף כל כך קרוב עם עוד אנשים זו חוויה לכל החיים. כל שנה כשאני מסיים סמינר עם סטודנטים לתואר ראשון במקבץ הפסיכואנליטי באוניברסיטה, אני מזמין אותם אלי הביתה, והם מאוד מופתעים, זה לא נהוג באוניברסיטה, אבל במכון זה קורה הרבה. הביקורים אצל עדנה בבית היו חלק מתהליך העבודה שלנו, וגם ארוחות הצהריים המשותפות במכון, שבהן היינו ממשיכים לחשוב, להתווכח ולתכנן ביחד את העבודה, זה משהו שנשאר בי עמוק בפנים".

לאחר השנתיים במכון המשיך שלמה בלימודי הרפואה, עד לשירותו הצבאי שבו שימש רופא בחטיבת הצנחנים ומפקד קורס השלמה חילית בבסיס ההדרכה של חיל הרפואה. לאחר השירות הצבאי החל את ההתמחות בפסיכיאטריה ב"שלוותה", שם הוא עובד עד היום.

גם כפסיכיאטר הוא אינו קופא על שמריו, אלא מנסה להגדיר מחדש את תפקיד הפסיכואנליזה בעידן שלאחר הפוסטמודרניזם. כפסיכיאטר הוא דוגל בשיטת הפסיכותרפיה האנליטית, שמשלבת בין הייתר טיפול תרופתי עם טיפול פסיכותרפי. על אף שהעיסוק במדע בסיסי שבו התנסה שלמה במכון, רחוק שנות אור מעבודתו כפסיכיאטר, הוא משוכנע שהמתודולוגיה המחקרית שבה התנסה במכון, עם כיוונים מאוד רציונליים ועם יכולת לבקרה עצמית, ציידה אותו בכלים ייחודיים שלא בהכרח מאפיינים את המקצוע שלו. הצורך לדייק, היכולת לשטוח טענה בצורה שאפשר יהיה להפריך אותה או להוכיח אותה, מניעים אותו בניסיון לנסות להחזיר את החשיבה הפסיכותרפויתית למקום שבו היא הופכת להיות סדורה, סיבתית ומכוונת מטרה. ועל דברים אלה ואחרים הוא כתב את ספרו האחרון, "על הסדר החברתי של העצמי-ים המרובים, לקראת פסיכואנליזה שלאחר הפוסטמודרניזם", שהתפרסם באחרונה בהוצאת רסלינג. גם הממשקיות עם פילוסופיה, סוציולוגיה וחקר תרבות היא חלק בלתי-נפרד מעבודתו, כמרצה בהקבץ הפסיכואנליטי באוניברסיטת תל-אביב ובכלל. "השאיפה שלי בין הייתר היא להגיע לבן-אדם מכל קצה של האישיות שלו, ובעיקר מהמקומות שאותם הוא לא יכול להכיר", הוא אומר. כיום הוא מתגורר ברעננה, נשוי לענת ואב לשלושה ילדים: עדן (12), שירה (8.5), ויותם (7). 

 

 

שלמה מנדלוביץ גדל במשפחה דתית בתל-אביב. בגיל 12, כשהודיע בבית שכשיהיה גדול יהיה פסיכיאטר, ההורים המליצו לו על קרדיולוגיה.

 

הכל התחיל מזה שבתוך ספר מסדרת "טיים-לייף" שקיבל במתנה באותה תקופה היה ערך על פיליפ פינל, רופא צרפתי שחי בשנים 1826-1745. פיליפ פינל נחשב כאבי הפסיכיאטריה הרפואית-מדעית המודרנית. הוא הנהיג רפורמה הומניטרית בטיפול בחולי נפש. בשנת 1793, אחרי המהפכה הצרפתית, הוא מונה למנהל בתי המחסה הגדולים לחולי נפש, סלפטרייר וביסטר, שנוהלו עד אז כחלק ממערכת בתי הכלא. הוא האמין שאפשר וצריך לטפל בחולי נפש באופן אנושי ומתחשב. בהוראתו הפסיקו בין הייתר להכות חולים, להתייחס אליהם כאל פושעים ולהזניחם. בעקבות הטיפול  שוחררו מחצית מהחולים לאחר שחל שיפור ניכר במצבם.

באותו ערך הופיע ציור של פיליפ פינל כשהוא משחרר חולות מהכבלים שלהן בבית-החולים סלפטרייר. התמונה כל כך הרשימה את שלמה הילד, ואז הוא אמר לעצמו שגם הוא רוצה להיות איש כזה. למרות שכיום הוא מודע לבתוליות של הפנטזיה המשתקפת לו בתמונה, נראה כי גם היום הוא מתענג עליה בהנאה של ממש.