הוכתרו בתואר דוקטור לשם כבוד

גילה אלמגור מעשירה את התרבות הישראלית כבר יותר מ-50 שנה, כשחקנית מוערכת בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה, וככותבת של סיפורת לאנשים צעירים.

את דרכה האמנותית היא החלה בגיל 17 בהצגה "בעור שינינו". מאז שיחקה אלמגור במבחר הצגות בתיאטראות המובילים בישראל, הופיעה בסדרות טלוויזיה וכיכבה ביותר מ-40 סרטים, ובהם "מינכן", סרט המתח הפוליטי של הבמאי והמפיק סטיבן שפילברג.

אלמגור כתבה ארבעה ספרים לילדים ולבני הנעורים, ביניהם "הקיץ של אביה", סמי-אוטוביוגרפיה אשר תורגמה לתשע שפות. הצגת היחיד המבוססת על הספר זכתה בפרס רובינא, והסרט שצולם בעקבותיו קיבל את פרס דב הזהב בברלין ואת פרס ה-Golden Spike בספרד, ואף הוכתר לסרט הזר הטוב יותר בפסטיבל סאן רמו. סרט ההמשך שלו, "עץ הדומים תפוס", הוקרן בפסטיבל קאן וזכה בפרס וולגין בפסטיבל הקולנוע בירושלים.

אלמגור הייתה ממייסדי אמ"י, ארגון אמני ישראל, ייסדה את קרן המשאלות של גילה אלמגור, המסייעת למילוי המשאלות של ילדים חולים, ומשמשת כיושבת ראש סניף תל-אביב של האגודה למלחמה בסרטן.

גילה אלמגור נשואה ליעקב אגמון.

 

 

אברהם בן-נפתלי, דמות מפתח בממסד המשפטי בישראל, מצליח לשלב בין קריירה משפטית משגשגת לבין מחויבות עמוקה לשירות הציבור.

את לימודי המשפטים עשה באוניברסיטה העברית בירושלים, ואת לימודי התואר השני במשפטים (LL.M) באוניברסיטת תל-אביב. בשנת 1963 ייסד את משרד עורכי הדין שלו, הנקרא היום בן-נפתלי-ארז ושות'. המשרד, הנחשב כמוביל בתחומו, מתמחה בשוק ההון ומעניק שירותי משפט וייעוץ לקרוב למחצית ממנהלי קרנות הנאמנות בישראל, מנהלי קופות הגמל, חברי הבורסה החוץ-בנקאיים, חברות הביטוח ואחרים. כמומחה בדיני חברות, שימש כמרצה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב בשנים 1986-1968.

בן-נפתלי, ידיד נאמן של מכון ויצמן למדע במשך שנים ארוכות, כיהן כחבר מועצת המנהלים משנת 1995 וכחבר הוועד הפועל מאז 1996. בשנים -2002 2008 כיהן כיו"ר הוועד הפועל וועדת הניהול.

בשעותיו הפנויות הוא עוסק בשני תחביבים: טיול וצילום. את שני התחביבים האלה הוא משלב באמצעות צילום אמנותי של הרשמים החזותיים שחווה במסעותיו.

לבן-נפתלי ולרעייתו דינה שתי בנות: ד"ר אורנה בן-נפתלי וד"ר מיכל בן-נפתלי.

דויד גרוסמן, סופר, עיתונאי ואיש רוח, הוא גם אחד מהקולות הנוקבים בחברה הישראלית.

 

גרוסמן נולד בירושלים בשנת 1954, למד פילוסופיה ותיאטרון באוניברסיטה העברית בירושלים, והחל לעבוד ככתב וכשחקן תסכיתים בקול ישראל.

היצירה הפורייה של גרוסמן כוללת שבעה רומנים, מחזה, סיפורים קצרים ונובלות, חלקם מתמקדים ביחסי ערבים-יהודים או בנושאים הקשורים לשואה. בהיותו פעיל שלום, גרוסמן רואה ביכולת שלו להשתמש בשפה "את החופש לחשוב אחרת, לראות דברים אחרת. וזה כולל לראות את האויב אחרת".

כבר בעבודותיו המוקדמות השתמשגרוסמן בכלים ספרותיים מודרניים, כגון שימוש בזרם התודעה ובזוויות ראייה שונות בתוך הסיפור ועירוב בין מציאות ופנטסיה, המובאת דרך עיניהם של ילדים. בין ספריו הידועים: "עיין ערך: אהבה" (1986), "ספר הדקדוק הפנימי" (1991), "יש ילדים זיג זג" (1994), "מישהו לרוץ איתו" (2000), "בגוף אני מבינה" (2002), ולאחרונה, "אישה בורחת מבשורה" (2008). עבודותיו תורגמו ליותר מ-25 שפות.

לדויד גרוסמן ולרעייתו מיכל שני ילדים: יונתן ורות. בנם אורי נפל במלחמת לבנון השנייה בשנת 2006.

 

סולו דואק משלב קריירה מצליחה במימון בין-לאומי עם מחויבות רבת שנים לישראל ומסירות גדולה למטרות פילנתרופיות.

דואק נולד בביירות למשפחה ספרדית וותיקה ומבוססת. הוא החל את לימודי התיכון בקולג' האמריקאי בביירות, אך כשחלה הידרדרות ביחס של רשויות לבנון ליהודים, בתקופת מלחמת העצמאות, עזבה המשפחה את לבנון והתיישבה בלוזאן. יחד עם אחיו קידם סולו דואק מיגוון רחב של יוזמות פיננסיות. יוזמות אלו כללו מיזמים משותפים בתחום מימון היצוא עם תאגידים ומוסדות בין-לאומיים.

סולו דואק הוא תומך נלהב בישראל, ובפעילות המכון באירופה, במיוחד בתוכנית המחקר המשותפת עם מכון המחקר הפרמקולוגי האיטלקי מריו נגרי. בשנת 1999 מימנו האחים דואק את הקמת בניין מרכז דואק בקמפוס, וייסדו קרן גדולה למחקרים ביו-רפואיים בתחום הפוריות. בשנת 2008 תרמו שתי המשפחות להקמת בית ספר למחקר במדעי הכימיה על שם סולו דואק ומאוריציו דואק.

סולו דואק נשוי לג'נט דה פיצ'וטו, ילידת ביירות, ולזוג שני ילדים, שנולדו ביפן: מרקו וקלאודיה.

 

סטף ורטהיימר, תעשיין, מייסד ויו"ר כבוד של חברת ישקר בע"מ, פועל במסירות זה שנים לחיזוק עצמאותה הכלכלית של ישראל ולקידום דו-הקיום עם שכנותיה.

 

ורטהיימר ברח מגרמניה הנאצית עם הוריו בהיותו בן עשר, וגדל בתל-אביב. בגיל 16 עזב את בית-הספר והחל לעבוד,ובמקביל החל ללמוד אופטיקה עם חוקר בשטח טכנולוגיית ההדמיה. במלחמת העולם השנייה התנדב לשרת בחיל האוויר הבריטי, ולאחר מכן שירת בחטיבת יפתח בפלמ"ח.

בשנת 1952, במוסך העץ שמאחורי ביתו, השיק ורטהיימר את חברת ישקר בע"מ, העוסקת בייצור כלי חיתוך מדויקים ממתכת קשה, המיועדים לתעשיות המתקדמות של הרכב, התעופה, החלל והאלקטרוניקה. ישקר התרחבה במהירות, והפכה לחברה רב-לאומית עם נציגויות ביותר מ-50 מדינות. בשנת 2006 רכש איש העסקים וורן באפט 80% ממניות החברה.

ורטהיימר מאמין בחינוך ובשימוש שניתן לעשות בתעשייה כדי לקדם את היצוא ולייצר מקומות עבודה, עם איכות חיים גבוהה לעובדים. בשנת 1982 ייסד את פארק התעשייה תפן בגליל המערבי, ולאחר מכן עוד ארבעה פארקי תעשייה ברחבי הארץ.

 

מתוך אמפתיה עמוקה לחלשים ולנזקקים, ומתוך אהבת אמת לישראל ולעם היהודי, הקדישה הילדה לואיס, יחד עם בעלה המנוח ססיל, חלק ניכר מזמנה, מכוחה וממשאביה למטרות פילנתרופיות רבות בישראל ובבריטניה.

במהלך השנים נענה הזוג לואיס לצרכים המשתנים של מכון ויצמן למדע בנדיבות אופיינית. הם תמכו במעבדה לפיתוח לייזר שאוב-שמש ובמרכז לפיסיקה ניסויית, ובמחצית שנות ה-90, בעקבות גל העלייה הגדול מברית-המועצות לשעבר, תרמו מלגות שאיפשרו למכון לגייס מספר גדול של תלמידי מחקר מוכשרים מתוך העולים החדשים. בשנת 2002 הקים הזוג לואיס קתדרה פרופסוריאלית על שמם, בה מכהן פרופ' בן-ציון שילה מהמחלקה לגנטיקה מולקולרית. במיוחד קרובה ללבה של הילדה לואיס פעילויות לקידום נשים במדע, שיזמו המכון ואגודות הידידים שלו בעשורים האחרונים.

לאחר מותו של ססיל, בשנת 2005, המשיכה הילדה לואיס את מעורבותה הפעילה במכון ובאגודת ידידי המכון בבריטניה. באחרונה לקחה על עצמה מחויבות נדיבה ביותר לתמיכה בעבודתו החדשנית של ד"ר ערן סגל בביומטיקה וחקר הסרטן.

 

פרופ' מיכאל א. פישר, פיסיקאי, כימאי ומתמטיקאי פורה, נודע בתרומתו המקורית לפיסיקה הסטטיסטית, ובמיוחד לתחום המחקר של מעברים בין מצבי צבירה ותופעות המתחוללות בסמוך למעברים האלה (תופעות קריטיות).

 

לאחר קבלת תארי ה-B.Sc והדוקטורט בפיסיקה, מה-King's College בלונדון, צורף פישר לסגל הפקולטה במוסד זה. בשנת1966 עבר לאוניברסיטת קורנל בארה"ב, שם כיהן כפרופסור לכימיה, פיסיקה ומתמטיקה וכיושב ראש המחלקה לכימיה (בשנים 1978-1975). מאז 1987 כיהן כפרופסור בכיר במכון למדע הפיסיקה והטכנולוגיה באוניברסיטת מרילנד.

לזכותו של פרופ' פישר נזקף שיתוף פעולה שיצר בין כימאים ופיסיקאים, אשר הוליד שפת מחקר משותפת בפתרון בעיות סבוכות של מעברי מצבים - שינויים משמעותיים במערכת הנובעים משינוי כמותי מזערי בגורמים מסוימים. פרופ' פישר נחשב לכוח המניע העיקרי מאחורי ההתקדמות הגדולה בשדה הסטטיסטיקה המכנית, ותרם במיוחד להתפתחות תיאוריית קבוצת הרנורמליזציה ויישומה בלימודי תופעות קריטיות.

 

מתוך המגילה שניתנה לנשיא המדינה, שמעון פרס, בטקס שבו הוענק לו תואר דוקטור לשם כבוד מטעם מכון ויצמן למדע: "בהוקרה על עשייתו רבת התנופה במדינת ישראל מראשיתה, כאיש ביצוע, נבחר ציבור, ומדינאי; על שקידתו המפוקחת להבטחת מוכנותה של ישראל למלחמה, כמו על דבקותו האיתנה, באופטימיות ללא סייג, בבקשת השלום; על מכלול הכהונות הציבוריות התובעניות, שקיבל על עצמו במהלך יותר מששה עשורים, והגשים בעזרת מאגר בלתי נדלה של תבונה ושאר רוח, מקוריות ואומץ לב, יכולת עשייה והתמדה; על האופקים הרחבים והמעוף רב ההשראה של חזונו, אשר העלו את קרנה של מדינת ישראל בזירה הבין-לאומית; ועל תמיכתו הנלהבת בחדשנות מדעית וטכנולוגית כמפתח לביסוס חברה מתקדמת, פתוחה ומשגשגת, שבה חלק שווה לכל אזרחי המדינה".