תואר דוקטור לשם כבוד

 

שישה מידידי המכון, שהשפיעו, כל אחד בדרכו שלו, על החברה הישראלית בכלל ועל מכון ויצמן למדע בפרט, הוכתרו במסגרת המפגש השנתי של המועצה הבין-לאומית של המכון בתואר דוקטור לשם כבוד. אברהם ב. יהושע נשא דברים בשם הזוכים, תחת הכותרת: האם יש עדיין משמעות מעשית למושג "אור לגויים".

 

בתחילת המאה ה-20 פנה הפילוסוף היהודי מרטין בובר אל חברו הפילוסוף היהודי הרמן כהן, והציע לו להצטרף לתנועה הציונית. הרמן כהן דחה את הבקשה הזאת מכל וכל: האם באמת היהודים מבקשים להיות סתם מאושרים כמו כולם? - שאל בסרקזם מר. האם בשביל להקים עוד אלבניה קטנה ולאומנית במזרח התיכון סבלנו את הסבל הגדול של ההיסטוריה היהודית? האם נמיר את השליחות הגדולה שנטל על עצמו העם היהודי להיות אור מוסרי ורוחני לגויים בשעשועי דגלים ומצעדים? ענה לו בובר: לא, חלילה, גם במדינה החדשה לא נוותר על השליחות הדתית והרוחנית שלנו כלפי העולם, אלא שמעתה ואילך נממש אותה כקולקטיב החי חופשי במדינתו. הרמן כהן לא השתכנע, וסירב להצטרף לתנועה החדשה.

כ-20 שנים לאחר מכן, כאשר הפליטים היהודים באירופה נדדו מחוף אל חוף כדי למצוא מיקלט וקראו בייאושם: לו הייתה לנו אלבניה קטנה שתיתן לנו מקלט ודרכון, והסבל ההיסטורי היהודי הגדול, שנראה רוחני ורומנטי בעיני הרמן כהן, הפך להיות סבל גהנומי חסר פשר בתופת האיומה ביותר שנוצרה אי-פעם בהיסטוריה האנושית, כבר היה ברור לכולם כמה תמימים היו מי שרצו להסתפק בערכים מוסריים ובהיות "אור לגויים".

בובר צדק לא רק בטענתו שהנורמליזציה של הקיום היהודי הכרחית ומוסרית, אלא גם בתחושה או בהבטחה שהציונות אינה אמורה לוותר, בתוך כל קדחת העשייה העצומה שלה, על חזון עם סגולה, אור לגויים. מדהים היה לראות למשל את בן-גוריון, המנהיג עם החזון, עומד ומכריז בעקשנות - לאחר השואה והחורבן, בעוד המדינה החלושה שנולדה זה עתה נאבקת בבעיות יסוד קשות של קליטת עלייה המונית, בהתקפות טרור ובאיומי השמדה של מדינות ערב, במצב כלכלי של צנע ומחסור - שישראל חייבת להיות גם אור לאחרים.

לאחר מבצע קדש אכן החל בתוכנית עזרה צנועה אבל ממשית באמצעות שיגור מדריכים חקלאיים ומדריכי גדנ"ע לעמי אפריקה ואסיה המשתחררים מעול הקולוניאליזם.

למה כל כך עמוק בתוכנו הציווי או הצורך להיות "אור לגויים" עד שהביטוי הופך לשגרת לשון גם בפי פוליטיקאים מפוקפקים? נדמה לי, שהסיבה העמוקה נובעת מכך שהיהדות, בניגוד לכל דת מונותיאיסטית ואוניברסלית אחרת, אינה מציעה את עצמה כדת לאנושות כולה, כפי שטבעי ונכון ומוסרי לכל אמונה דתית לנהוג. בניגוד לנצרות או לאיסלאם או לבודהיזם ולשאר האמונות, הדת היהודית אינה שואפת לאחד תחת כנפיה את בני כל העמים. היא דורשת מן המצטרף אליה לא רק להמיר את אמונתו, אלא גם את לאומיותו. ולכן, הפיכת כל העולם ליהודי לא רק שאינה אפשרית, אלא דומה בעיני היהודים (בניגוד לאיסלאם ולנצרות) לא לחזון נפלא, אלא לסיוט. אם כל העולם יהפוך ליהודי, איך תהיה אפשרית גאולה וקיבוץ גלויות? איך נוכל להכריז על עצמנו בגאווה - אנחנו העם הנבחר?

 

לכן, מכיוון שזהותנו מבוססת על נוסחה כפולה, שבה דת ולאומיות כרוכות זו בזו, אנו נדרשים לתת פיצוי לעולם על התבדלותנו העקרונית ממנו, ופיצוי זה כרוך בהתחייבות שלא להציע לאנושות את אמונתנו, אלא רק להקרין עליה את אורה.

אבל מה פירושו של אור זה? למה התכוונו בובר ובן-גוריון? האם זו רק אמירה בעלת משמעות מופשטת וריקה בלבד? האם זו מנורה עומדת, שעצם קיומה הוא נתינתה, או שמדובר כאן על משהו פעיל וממשי הרבה יותר? שאלה זו מתחדדת עתה, כשתהליך השלום הגיע לצומת גורלי והדימוי של ישראל בעולם נשחק. זה הזמן שבו עלינו לחזור ולהעלות את התפיסה של היות אור לגויים. עכשיו הזמן שבו עלינו להצטרף לנותנים, לנסות להאיר את דרכן של אומות נוספות. מדינת ישראל התגברה על מכשולים רבים הודות לעזרה שקיבלה מיהדות העולם, מארה"ב וממדינות אחרות. עתה הגיע תורנו לתת לעולם משהו חדש, משהו צנוע, אך משמעותי. לא דבר סמלי, אלא דבר מה אמיתי.

מי זקוק כיום לעזרתנו, ומה בדיוק אנחנו יכולים לתת להם?

 

אין ספק שאחת הבעיות הקשות ביותר המעסיקות את האנושות במאה ה-21 קשורה בפער ההולך וגובר בין מה שקרוי עולם ראשון לעולם שלישי. מצב זה, שבו מצד אחד יחיו מיליונים ברווחה הולכת ומשתכללת, ברמת חיים שלפני מאה או מאתיים שנים הייתה נחלתם של הנסיכים בלבד, ומצד שני ילך ויתדרדר מצבן של אוכלוסיות שלמות לעוני מחפיר, לעבדות ילדים, לניצול מיני ולמגיפות קשות שהולכות ומתפשטות, מצב זה מסוכן מאין כמוהו. הפער הזה יאיים על העולם כולו, במיוחד בעידן שבו ניתן להוביל נשק ביולוגי, כימי או אטומי במזוודה לא גדולה.

 

העולם הראשון המפותח יצטרך להתגייס לעזרה ולפתרון, ובתוך העולם הזה גם אנו הישראלים, שחיים ממש על קו התפר בין העולם הראשון לשלישי. במרחק חמישה קילומטרים מבניין הכנסת נמצא מחנה הפליטים דהיישה, ובמרחק 50 קילומטרים ממכון ויצמן נמצא העולם השלישי של עזה. אנו, הישראלים, מבינים היטב את הבעיה שהפער הזה נושא עמו.

מה נוכל לעשות? הדבר שהיהודים התמחו והצטיינו בו בתולדותיהם הארוכות היה הלימוד.

 

אנחנו שלחנו פעוטות בני שלוש ללמוד בחדר. העמדנו את התלמיד-חכם בראש הסולם החברתי כמופת, וייחסנו ללימוד סגולות נפלאות. אמת, לפעמים הלימוד העביר אותנו קצת על דעתנו, עד שיכולנו לשעבד את עקרת הבית למען הלימוד של בעלה. נכון, למדנו גם שטויות, גם דברים מיותרים ותפלים, גם התפללנו סחור-סחור, אבל את המכניזם של הלימוד החדרנו לתוך הגנים שלנו.

אם אנו, במשאבינו הלא גדולים ועל אף צרכינו המרובים, רוצים לתת משהו ייחודי ולהצטרף למעגל הנותנים, עלינו להקים חיל לימוד של מורים, כדוגמת חיל השלום שהקים הנשיא קנדי בשעתו, אשר אותו נציע למי שיבקש זאת במדינות העולם השלישי, מתוך הנחה שהלימוד וההשכלה הם ערובות טובות להתקדמות כלכלית, להיחלצות מחולי ומעבדות. אני מתכוון לחיל לימוד משותף של ישראלים ויהודים, שיתחיל ממספרים צנועים של עשרות או מאות מורים; מורים בכל המקצועות: מתימטיקה, פיסיקה, אנגלית, מחשבים, הנדסה, היסטוריה, כלכלה, חינוך רפואה, מוסיקה, ציור ועוד; אנשים צעירים, יחידים או בעלי משפחות שייצאו לשליחות של הוראה במשך שנתיים שלוש לבתי-ספר גבוהים, עיוניים או מקצועיים, למכללות אזוריות, לאוניברסיטאות. משכורתם של מורים אלה תמומן מקרן ישראלית יהודית, ואולי בסיוע נוסף בין-לאומי. הוראה היא עזרה נטו. היא אינה חשודה כמתערבת בתוך המערכות הכלכליות של המדינות, היא אינה קשורה לפוליטיקה מקומית, היא אינה מסתבכת בפיתויים של טובות הנאה.

 

לנו, לעם היהודי, יש פוטנציאל אדיר של בעלי השכלה גבוהה. הבה נציע להם שליחות של הוראה, ונסייע בצניעות אבל באופן קונקרטי, גם להם וגם לאלו הזקוקים לאור ההשכלה וליתרונותיה.

אני יודע, תמיד יהיו אלו שימחו בתקיפות ויאמרו: ומה על דימונה, נתיבות ומעלות? אבל גם באמריקה יכולים היו במשך שנים לצעוק כנגד הנתינה האמריקאית החוצה, לישראל למשל ולשאר מדינות: ומה עם הארלם? הגטאות של שיקגו ולוס אנג'לס? העוני של החקלאים במערב התיכון, ועוד ועוד? ובכל זאת האומה האמריקאית ואומות אחרות ידעו היטב שיש ערך ומשמעות לנתינה החוצה, לנדיבות שאין עמה תגמול מיידי, לא רק משום שנתינה זו אינה באה על חשבון הנתינה פנימה, אלא להיפך, לפעמים היא מחזקת אותה. אם מורים מנתיבות או מדימונה ייצאו לשליחות כזאת, הם יחזקו גם את הקהילה שמתוכה באו.

 

בשנים האחרונות עולה הכלכלה הישראלית כפורחת, הישראלים העשירים מתרבים, ותרבות של נתינה החלה מתפתחת. באותה עת יוצרים ההפרטה והקיטוב החברתי-כלכלי והפוליטי כאחד מצב של צורך עמוק שמשהו שיאחד את הישראלים כולם. במצב עניינים זה, אפשר להניח שישראלים רבים ישמחו להתלכד סביב משימות חיוביות של נתינה לעולם. יתרה מזו: אפשר להניח שהתלכדות סביב משימה חיובית חיצונית תשפר את התקשורת ואת מערכות היחסים בין השותפים.

חברים, אל לנו לטעות. גם אם יצלח תהליך השלום, בשלב הראשון לא נוכל להציע את שירותי החינוך האלה לשכנינו הערבים, שמן הסתם יגלו חשדנות כלפי היוזמה. אבל בהמשך, לאחר שיראו כי ארצות אחרות נהנות ממשלחות המורים שלנו, אני מאמין ומקווה שגם הם יסכימו להשתתף. אם זה יקרה, נדע שעשינו צעד משמעותי לקראת השגת שלום אמת באזורנו.