הארכיאולוגיה של העתיד

 

 

חיזוי העתיד הוא מלאכה קשה, אבל גם חוקרי העבר הקדום נדרשים לשילובים לא שגרתיים בבואם ללמוד על ההיסטוריה ועל התרבויות הקדומות של האדם. תוכנית חדשה במדרשת פיינברג של מכון ויצמן למדע במרכז קימל למדעי הארכיאולוגיה נועדה להקנות לארכיאולוגים החדשים ידע וכלים אנליטיים מתחומי מדעי הטבע, שיסייעו להם ללמוד על תרבויות עתיקות. "הארכיאולוגיה הייתה שייכת באופן מסורתי לתחום מדעי הרוח", אומר ראש התוכנית, פרופ' סטיב ויינר, "אבל אנחנו מלמדים את משתתפי התוכנית לשלב שיטות פעולה ארכיאו- לוגיות מסורתיות עם ידע מעמיק מתחומי מדעי הטבע".

 

תלמידת המחקר רבקה אלבאום מנסה ללמוד על העבר באמצעות שרידים של חומר גנטי, די-אן-איי. במשך עשרות אלפי שנים היו בני האדם נוודים, וליקטו למחייתם מזון שמקורו בצמחי בר וחיות בר.תקופה זה נסתיימה לפני 10,000 שנה בערך, באחת המהפכות הגדולות שעשה האדם: המהפכה החקלאית. אז עשו בני האדם צעד משמעותי לקראת שליטה על גורלם בכך שלמדו לגדל צמחים ולביית בעלי חיים. מקור התזונה הקבוע והאמין יחסית שיצרה המהפכה החקלאית איפשר התפתחות של כפרים, עיירות וערים, שבהםיכולה הייתה להתפתח התרבות האנושית כפי שאנו מכירים אותה.

 

בזמן שלמדה לקראת קבלת תואר שני במחלקה לחומרים ופני שטח במכון ויצמן למדע השתתפה רבקה בקורס של פרופ' ויינר, שהוקדש לתהליכי המהפכה החקלאית. הקורס, שהצית את התעניינותה, הוביל אותה לתוכנית החדשה לתלמידי דוקטורט בארכיאולוגיה. המחקר שהיא מבצעת במסגרת התוכנית נועד לקבוע את החותם שהשאיר ביות הצמחים במהפכה החקלאית על החומר הגנטי, הדי-אן-איי שלהם. היא בחנה גלעיני זיתים שמצא הארכיאולוג הימי אהוד גלילי מרשות העתיקות הישראלית בסמוך לחוף הים בחיפה, שם טבוע בים כפר בן 6,500 שנה. ארכיאולוגים סבורים שכפר טבוע זה הוא האתר העתיק ביותר שבו נמצאו סימנים לשימוש רב היקף בזיתים לצורך ייצור שמן. באמצעות הדי-אן-איי העתיק שמוצה מגלעיני הזיתים מקווה רבקה ללמוד ולקבוע אם הזיתים הללו היוזיתי בר, או שמא היו אלה זיתים מבויתים, שגודלו וטופחו במיוחד למטרה זו. תובנה זו עשויה לסייע להבנה טובה יותר של המהפכה החקלאית.

 

הקריירה של עורכת הדין דבורי נמדר עברה בעצמה מהפכה כאשר החליטה לחזור לספסל הלימודים וללמוד ארכיאולוגיה. כשסיימה את לימודי התואר הראשון באוניברסיטת תל אביב, החליטה להמשיך וללמוד לקראת תואר שני. נושא המחקר שבחרה היה כלי נחושת מקושטים מסוף התקופה הפרה-היסטורית (כ-4,000 שנה לפנה"ס), שנמצאו בגבעת האורנים, ליד נמל התעופה התעופה בן-גוריון. כדי לבחון את תהליכי הייצור של הכלים האלה התייעצה עם ד"ר שריאל שליו, מטלורג מאוניברסיטת חיפה המבצע מחקרים במסגרת מרכז קימל לארכיאולוגיה שבמכון ויצמן למדע. עם הזמן נשבתה בקסמיהם של מדעי הטבע, והחליטה להצטרף לתוכנית החדשה של המכון להכשרת ארכיאולוגים בעלי תואר שלישי במדעי הטבע.

 

במחקרה הנוכחי היא עושה שימוש בשיטות מתקדמות כדי לקבוע את המטרה שלשמה שימשו כלים שונים שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות. "אם מישהו אומר 'כלי זה שימש ליין', אני אומרת 'בוא נוכיח את זה", אומרת דבורי. המנחים שלה, בנוסף לפרופ' ויינר, הם פרופ' רוני נוימן ממכון ויצמן ופרופ' יובל גורן מאוניברסיטת תל אביב.

 

ד"ר רות שחק-גרוס, המבצעת במסגרת התוכנית החדשה מחקר בתר-דוקטוריאלי, הייתה בעבר הסטודנטית הראשונה בתוכנית. היא הצטרפה אליה בשנת 1998 לאחר שסיימה תואר שני בגיאולוגיה באוניברסיטה העברית ותואר שני נוסף בארכיאולוגיה באוניברסיטת וושינגטון במדינת מיזורי, ארה"ב. שם התוודעה לראשונה לתחום האתנו-ארכיאולוגיה.

 

המחקר שהיא מבצעת היקנה לה מומחיות מיוחדת: היא מסוגלת לקבוע, באמצעות דגימות אדמה, אם עדרי בקר, עיזים או כבשים גודלו במקום מסוים, גם אם היה זה לפני אלפי שנים. "אתנו-ארכיאולגיה היא מאמץ להבין את העבר באמצעות ההווה", אומרת רות. היא נסעה לקניה ודגמה שם אדמה ביישובי מסאי שוקקי חיים, וכן ביישובים שבני השבט נטשו אותם. בדרך זו בדקה כיצד החומרים שבני אדם ובעלי חיים מותירים אחריהם מצטברים ביישובים שוקקי חיים, ובמה דרך ההצטברות הזאת שונה בהשוואה להצטברותם של אותם חומרים ביישובים נטושים. בדרך זו עלה בידה להבין את המאפיינים של התפתחות ושינוי באתרים של תרבות רועים. כיום היא שואפת ליישם את הגישה האתנו-ארכיאולוגית על תלים בארץ, כדי להבין כיצד נוצרו אתרים אלה, המכילים מגוון רחב מאוד של אוצרות ארכיאולוגיים. ד"ר שחק-גרוס סבורה, שאפשר יהיה ללמוד על דרכי ההיווצרות של תלים באמצעות בחינת דרכי חייהם של בני אדם בחברות מסורתיות המתקיימות כיום במזרח התיכון.

 

לאחר שסיימה את לימודי התואר השני בכימיה בטכניון עבדה עילית כהן-עופרי בחברת תרופות. כששמעה על תוכנית מדעי הארכיאולוגיה במכון היא ניגשה מיד לברר פרטים נוספים. "תמיד אהבתי ארכיאולוגיה, אפילו כילדה", היא אומרת. היום היא חוקרת את השימוש המוקדם באש, באמצעות השוואה בין המאפיינים הפיסיקליים של פחם מודרני לאלה של פחם שנמצא באתרים ארכיאולוגים.

 

באופן מפתיע, מעט מאוד ידוע על מבנה הפחם שנוצר בתהליכי הבעירה של מדורות. באמצעות השוואה של חתיכות פחם מודרניות עם פחם עתיק שנמצא במערת כברה שבהרי הכרמל מקווה עילית להבין את תהליכי הפירוק של הפחם במשך הזמן. הבנה כזו עשויה לסייע בהבחנה בין פחם שנוצר במדורות לבין פחם שנוצר בשריפות טבעיות. מאחר שפחם הוא החומר הנפוץ ביותר לשימוש בתיארוך ארכיאולוגי, ברור של תובנות שעולות ממחקר זה עשויות להיות השלכות חשובות על מחקרים ארכיאולוגיים רבים אחרים. למעשה, מחקרה של עילית כבר סייע להשיג הבנה טובה יותר של תחום חשוב זה במחקר הארכיאולוגי. מימין לשמאל: עילית כהן-עפרי, דבורי נמדר, רות שחק-גרוס, פרופ' סטיב ויינר, רבקה אלבאום ומיכל קאופמן. כלים אנליטיים

 

חפירה ללא חפירה? קבוצת מחקר מהמרכז למדעי הארכיאולוגיה בראשותו של ד"ר שריאל שליו מאוניברסיטת חיפה ומכון ויצמן למדע, פיתחה שיטה המאפשרת, באמצעות דגימות קטנות של קרקע, להגיע למסקנות ארכיאולוגיות שבדרך כלל מחייבות חפירה לעומק. "זו ארכיאולוגיה ידידותית לסביבה", אומר שליו. "היא לא משנה את הסביבה ומגיעה לתוצאות מדויקות".

 

דרומית לים המלח, בשטח ממלכת ירדן, קיים אתר ארכיאולוגי מפורסם שקדמוני עידן הברונזה הפיקו בו נחושת. ד"ר שריאל שליו וד"ר יובל יקותיאלי מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב גילו, שבגבעה מסוימת, מדרום לים המלח, בצד הישראלי, התקיימה פעילות הפקה דומה. צוות של מדעני המכון שכלל גם את פרופ' סטיב ויינר - ראש מרכז קימל למדעי הארכיאולוגיה, ופרופ' סנא שלשטיין - מהמחלקה לפיסיקה, יצא באחרונה לחקור את הגבעה באמצעות מתקן חדש שפותח במיוחד למטרה זו. המתקן מבוסס על טכנולוגיה קיימת שבאמצעותה ניתן לזהות חומרים על-פי קרינת ה- X (רנטגן) שהם פולטים. מתקן זה, פיתוח של מכשיר הקרוי X-ray fluorescence analyzer , איפשר למדענים לחקור דגימות אדמה קטנות, המצויות בקרבת פני השטח, ועל פיהן לגלות את האזורים שבהם התקיימה באתר, בעבר, פעילות הפקת הנחושת. כדי להגיע לממצאים אלה בשיטות הארכיאולוגיות הקיימות היה צורך לחפור שכבות שלמות של אדמה ושרידים ארכיאולוגיים.

 

החוקרים מקוים כי השימוש בשיטות מדעיות בחקר האתר וסביבתו יסייע להם להשיב על שאלות ארכיאולוגיות נוספות, כגון מדוע הרחיקו הקדמונים עד לגבעה זו ולא הסתפקו בהפקת נחושת בקרבת המכרה העיקרי, המצוי כ-25 ק"מ משם.