נפש נוגעת בגוף

 

 

אחד מכל מאה בני-אדם על כדור-הארץ סובל מסכיזופרניה, שהיא תווית כללית לכמה הפרעות פסיכוטיות הנובעות מפיצול, או הפרדה, בין תפקודי הרגש לבין תפקודי החשיבה או ההכרה. לפי נתונים שונים, כ-70% מהמאושפזים בבתי-חולים פסיכיאטריים הם חולי סכיזופרניה.

 

מאז טבע אויגן בלוילר את שמה של תופעת הסכיזופרניה, בשנת 1911, ניסו, ומנסים, חוקרים רבים, במקומות שונים בעולם, לפענח את צפונות המחלה, בתקווה להקל על סבלם של מיליוני בני-אדם. בשנות ה-50 התברר שתרופות הרגעה מפחיתות את חומרת ההתקפים הפסיכוטיים, אבל רקכעשור שנים לאחר מכן, בשנות ה-60, נחשף מנגנון הפעולה של התרופות האלה והתברר שהן מעכבות את פעולתו של המתווך העצבי (נוירוטרנסמיטר) דופמין במוח. למעשה, עד היום מטפלים בחולי סכיזופרניה בתרופות מעכבות דופמין (כיום קיימות תרופות מתקדמות, דוגמת "קלוזפין", המעכבות את פעולת הדופמין תוך יצירת רמה מופחתת של השפעות לוואי), אלא שיעילותן אינה אחידה ובחלק מהמקרים הן כמעט לא משפיעות.

 

הבנת מנגנון ההתפתחות של הסכיזופרניה היא המפתח לכל ניסיון לפתח טיפול תרופתי יעיל באמת, אלא שהמאמצים להשגת הבנה כזאת לא סיפקו עד כה תשובה מספקת. ד"ר קארי סטיפנסון, מייסדה של חברת "דיקוד ג'נטיקס" הפועלת באיסלנד, הודיע באחרונה שהצליח לגלות אחד מהגנים המעורבים בהתפתחות הסכיזופרניה. הגן קרוי ניורגולין-1, והוא קשור ליכולתם של תאי העצב במוח ליצור קשרים עם עמיתיהם בתהליך הלמידה. אבל ברור שתופעה מורכבת כסכיזופרניה נגרמת ב"שיתוף פעולה" בין מספר גנים, כך שחשיפה מלאה של המקור הגנטי של המחלה עדיין רחוקה.

 

העובדה שהסכיזופרניה אינה ממוקמת באיזור מוגדר של המוח שולחת את החוקרים לחפש את התשובה במוח כולו, המכיל לא פחות מעשרה מיליארד תאי עצב. מורכבות המערכת הזאת מביאה מדענים רבים לנסות ולמצוא רמזים למהותו של שורש הסכיזופרניה במקומות אחרים בגוף. כך, למשל, מדענים רבים סבורים שתהליך ההתפתחות של הסכיזופרניה תלוי, בין היתר, בכמות הקולטנים לדופמין על פניהם של תאי העצב במוח. אבל, לרוע המזל, אין אפשרות מעשית לבדוק בדיוק מספיק את כמותם ומיקומיהם של הקולטנים האלה במוחותיהם של חולי סכיזופרניה חיים. עם זאת, מחקרים שבוצעו במוחות של חולי סכיזופרניה לאחר המוות וגם בבדיקות שבוצעו באמצעות סורק פוזיטרוני (PET) במוחות של חולים חיים, הצביעו על קשר ביןהמחלה לעלייה בכמותם של קולטנים לדופמין על קרומיהם של תאי העצב.

 

ממצאים אלה הובילו את פרופ' שרה פוקס ואת תלמידת המחקר טל אילני מהמחלקה לאימונולוגיה במכון ויצמן למדע, להציע לראות את שכיחותם של קולטנים לדופמין על קרומיהם של תאי דם לבנים (לימפוציטים) כמעין סמן או מדד שיאפשר לאבחן את מחלת הסכיזופרניה. ואכן, לאחר שבחנו דגימות דם שנלקחו מחולי סכיזופרניה המאושפזים בבתי-חולים לחולי נפש בישראל, והישוו אותם לדגימות דם שנלקחו מאנשים בריאים, נמצא קשר חיובי בין שיעור הימצאותם של הקולטנים לדופמין על תאי הדם הלבנים, לבין הופעת המחלה.

 

פרופ' מאיר שיניצקי, מהמחלקה לכימיה ביולוגית במכון, מנסה למצוא קצה חוט אחרהמוביל, אולי, להתפתחות הסכיזופרניה. תחילתו של מסע מחקר זה הוא בעבודת דוקטורט שביצע תלמיד המחקר (דאז) מיכאל דקמן, שבמסגרתה הצליח, בהנחיית פרופ' שיניצקי, ליצור נוגדנים חד-שבטיים לקולטן הדופמין. לכאורה, מדובר היה בתהליך מחקרי שגרתי למדי, אלא שאז קרה דבר בלתי צפוי: העכברים שבהם גודלו התאים שמייצרים את הנוגדנים האלה, החלו, לפתע, לגלות מאפיינים התנהגותיים שמזכירה את התנהגותם של בני-אדם פסיכוטיים הסובלים, למשל, מסכיזופרניה.

 

"זה היה ממצא שלא ציפינו לו", נזכר פרופ' שיניצקי. "השאלה הגדולה שעמדה כאן לפני הייתה, האם להתעלם מהרמז הלא רגיל הזה, או לצאת בעקבותיו למסע מחקר חדש. אני מאמין שמדע הוא הרפתקה נפלאה, וסקרנותי לא הניחה לי לוותר על הרמז הזה. כך התחלנו לנסות ולהבין מה הקשר בין הנוגדנים החד-שבטיים לקולטן לדופמין, לבין התנהגותם של העכברים שהזכירה הפרעות התנהגותיות כמו-סכיזופרניות".

 

כיוון המחקר החדש הוביל את פרופ' שיניצקי להשערה (שהועלתה עוד בשנות ה-70 על-ידי פרופ' עודד אברמסקי מבית-הספר לרפואה "הדסה" של האוניברסיטה העברית בירושלים), שלפיה, הסכיזופרניה היא מחלה אוטואימונית, כלומר, שהיא נגרמת כתוצאה מהתקפה של המערכת החיסונית (במקרה זה, באמצעות נוגדנים), על מרכיבים של הגוף עצמו. השערה זו מובילה לשאלת זהותו של האנטיגן (מולקולת ההכרה) שגורם למרכיבי המערכת החיסונית המכירים אותו, לפתוח, בטעות, במתקפה כנגדו. ואמנם, מחקר שביצע פרופ' שיניצקי הראה, שייתכן שהאנטיגן הזה הוא האנזים אנולז המוצג על פניהן של טסיות הדם. מדידות שבוצעו במסגרת המחקר הזה מרמזות על כך שבתנאים מסוימים (באנשים שהם בעלי נטייה לסכיזופרניה), המפגש של תאי המערכת החיסונית (לימפוציטים) עם מולקולות האנולז, מוליד תגובה אוטואימונית, המתבטאת בייצור נוגדנים הפוגעים בתיפקודם של קולטני הדופמין. תלמיד מחקר אחר של פרופ' שיניצקי, ד"ר רומי קסלר, מצא שנוגדנים אלה לא פוגעים, אמנם, באתר הקישור של הקולטן לדופמין, אבל נראה שהיקשרותם לאנולז מחבלת בכל זאת ביכולתו של הקולטן לדופמין לקשור את מולקולות המתווך העצבי.

 

כאן, כמובן, נשאלת השאלה כיצד יכולים הנוגדנים הנישאים בזרם הדם לחצות את מחסום הדם-מוח ולהגיע אל קולטני הדופמין שמוצגים על פניהם של תאי העצב במוח. פרופ' שיניצקי: "ייתכן שבמצבים קיצוניים של התרגשות או מתח נפרץ מחסום הדם-מוח לפרק זמן מסוים שמאפשר לנוגדנים לחדור אל המוח ולגרום בו לנזקים שמובילים בהמשך להתפרצות סכיזופרניה". השערה זו נתמכת בתיעוד התפרצויות ראשונות של המחלה, ובתיעוד (נפרד) של פריצת מחסום הדם-מוח כתוצאה ממתח או התרגשות.

 

בינתיים בידדו פרופ' שיניצקי, ד"ר דקמן ולודמילה שכטמן את האפיטופ (אזור ההכרה) שבאנטיגן (האנזים אנולז). המדענים מקווים שעל בסיס זה ייתכן שניתן יהיה, בעתיד, לסייע בזיהוי מוקדם של בעלי סיכון ללקות בסכיזופרניה. ממצאים אלה פורסמו באחרונה בכתב העת המדעי Clinica Chimica Acta . חברת "ידע" העוסקת בקידום יישומים תעשייתיים על בסיס פירות מחקריהם של מדעני המכון, העניקה רישיון לפיתוח הנושא לחברת נוירוג'ניק.

 

ד"ר מיכאל דקמן היה הרוח החיה בפרויקט חקר הסכיזופרניה במעבדתו של פרופ' מאיר שיניצקי. לאחר שסיים את עבודת הדוקטורט שלו במדרשת פיינברג של המכון עמד בראש קבוצת מחקר בחברת "הופמן לה-רוש" שפיתחה ערכה לאיבחון הימצאותו של נגיף ה- HIV בדם. בעשור האחרון התיישב בישראל והקדיש את כל זמנו לפיתוח הערכה לזיהוי סכיזופרניה, בסיועה הפעיל של לודמילה שכטמן.