איזונים ובלמים במנגנון המוות

 

 

הכלכלה החדשה מבוססת לא במעט על תרומתן של נשים לעולם המדע, התעשייה והחינוך. נשים אלה, המתחרות על מסלולי הקריירה בכשרונות לא מבוטלים, דוחות לשם כך את שלב תכנון המשפחה ולידת הילדים בחייהן. מה שלפני דור היה מקובל לעשות בשנות העשרים, מקובל עכשיו לעשות בשנות השלושים, ויש גם לא מעט נשים המהדרות ועושות זאת בשנות הארבעים לחייהן. זמנים חדשים, מנהגים חדשים. אלא שהשעון הביולוגי של נשים אינו מושפע מאופנות ומשינויים חברתיים. יכולתן של נשים מעל גיל 40 להרות היא קטנה למדי (כ-30%), וכשליש מביניהן חשופת לסכנה של הפלה. מי שולט בשעון הביולוגי הזה? כיצד הוא מכוון ומתאם את פעולת השחלות? האם אפשר לדחות את הירידה בפוריות ואת תחילתו של גיל הבלות? פרופ' אברהם אמסטרדם, מהמחלקה לביולוגיה מולקולרית של התא במכון ויצמן למדע, מתמקד בניסיונות למצוא תשובה לשאלות אלה, דבר שעשוי להשפיע על חייהן של מיליוני נשים ברחבי העולם.

 

למעשה, פתרון התעלומה הזאת עשוי להוביל לתוצאות רצויות נוספות: דחיית העלייה בשיעור הסיכון ללקות במחלות לב, בסרטן השחלה ובאוסטאופורוסיס (בריחת סידן). "מתברר, כי תמותה של תאי שחלה אינה תופעה שלילית. למעשה, זהו תהליך החיוני לפעולתו התקינה של הגוף", אומר אמסטרדם. "תהליך המחזור ביונקים מתאפיין בתחרות דרוויניסטית בין ביציות, כשביצית אחת נוטלת לבסוף את ההובלה (הזקיק הדומיננטי), ואף מפרישה חומרים המדכאים את התפתחותן של הביציות האחרות. על אף שבגופה של אשה קיימות לפני תקופת ההתבגרות בערך 500,000 ביציות, נמצא שרק כ-480 מהן תגענה לבשלות, ואילו השאר ימותו". מדוע מתות הביציות? פרופ' אמסטרדם: "מדובר בתופעה של 'מוות למען החיים'. מדי חודש חייבים זקיקים רבים להקריב את עצמם ולמות כדי שרק ביצית אחת בשלה תשוחרר. אלמלא תמותה מאסיווית זו של זקיקים היה המין האנושי נכחד בתוך זמן לא רב, משום ששום אשה (כמו רוב היונקים) אינה יכולה לשאת הריון רב-עוברי. כיצד, אם כך, מסולקות הביציות המיותרות?

 

מתברר, שמאחורי התהליך האחראי לתמותת תאי שחלה עומד אותו המנגנון שממלא תפקיד ראשי בהגנת הגוף מפני סרטן: אפופטוסיס (שם זה לקוח מיוונית עתיקה ומשמעותו "השלה", כדוגמת השלת עלי העצים בסתיו). מדובר במנגנון הפועל כמעין "תוכנה" הטמונה בכל אחד מתאי הגוף, והמורה לו - במצבים מסוימים - "לאבד את עצמו לדעת" ו"במותו לצוות לגוף כולו את החיים".

 

פרופ' אמסטרדם שואף לגלות דרכים לשליטה בתהליכים האלה, ולוויסות רמות האפופטוסיס בתאי השחלה, כך שמספר הביציות שימותו יהיה הקטן ביותר הדרוש להבטחת התיפקוד התקין של השחלה. כך ייוותרו ו"יינצלו" די ביציות שיוכלו להקנות לנשים רבות סיכויים טובים יותר להרות גם בגיל מבוגר יחסית. כדי להשיג את המטרה הזאת הוא חוקר את מנגנוני התקשורת הבין-תאיים. המרכיבים העיקריים במנגנונים האלה הם הורמונים, גנים גורמי-מוות (מחוללי אפופטוסיס), וגנים אחרים (דוגמתBcl-2), המגינים על חיי התא. כך מתברר, שכמו בהרבה תחומים עיקריים, השאלה העומדת כאן לפני החוקרים היא: על איזו דוושה ללחוץ, ומתי. פרופ' אמסטרדם: "אפשר להפחית את השפעתם של הגנים הגורמים לאפופטוסיס, כגון Bax, ואפשר, במקביל, לעודד את ביטויים של גנים המגינים על התא. מחקרים בבעלי חיים תומכים בגישה זו: עכברות חסרות הגן Bax ניחנות בהארכה דרמטית של תקופת תפקוד השחלה, ומצד שני, הפעלה מכוונת של אפופטוסיס באמצעות הפעלת החלבון המקודד בגן p53 יכולה לשמש בסיס לפיתוח שיטות טיפול בסרטן השחלה". במחקר שביצע יחד עם תלמידת המחקר רווית ששון והמדען האורח, הרופא ד"ר קימיהישה טג'ימה מיפאן, גילה פרופ' אמסטרדם שהורמונים מקבוצת הגלוקוקורטיקואידים (דוגמת קורטיזון וקורטיזול), מגינים על התא מפני אפופטוסיס. למעשה, מתברר שההורמונים האלה פועלים למען מטרות הפוכות, כשהם פועלים על תאים מסוגים שונים. על תאי השחלה הם מגינים מפני אפופטוסיס, אבל את תאי הדם הלבנים המשתתפים בתהליכים דלקתיים הם דווקא מדכאים וגורמים להם "לאבד את עצמם לדעת" בדרך של אפופטוסיס. מתברר, שגם לפטין מפחית את תהליכי האפופטוסיס בתאי שחלה. בעבודתו עם תלמידת המחקר דלית ברקן ופרופ' מנחם רובינשטיין מהמחלקה לגנטיקה מולקולרית במכון, מצא פרופ' אמסטרדם שלפטין והורמונים גלוקוקורטיקואידים מבצעים את מלאכתם בכך שהם משפיעים על מתווך מרכזי שנמצא למעשה מאחורי הקלעים. מתווך זה הוא חלבון המקודד בגן Bcl-2 המגן על התא מפני אפופטוסיס. במחקריו העכשוויים, תוך שיתוף פעולה עם רופאים מבתי החולים קפלן, שיבא ואיכילוב, בוחן פרופ' אמסטרדם את השפעתם של מרכיבים אלה על נשים העוברות טיפולי הפריה. באופק הרחוק מקווים החוקרים שיבוא יום שבו יוכלו להציע לנשים צעירות ובריאות אפשרות ללחוץ על "כפתור התנומה" בשעון הביולוגי של גופן, עד שיסיימו את תקופת לימודיהן ואולי אפילו עד שיגיעו להישגים מספקים בתחום הקריירה. "בשעה זו, האפשרות הזו עוד רחוקה מיישום", אומר פרופ' אמסטרדם, "אך בינתיים הבנה טובה יותר של חשיבות האפופטוסיס בתיפקוד הנורמלי של השחלה יכול להביא ליתרונות אחרים, כגון טיפולים משופרים במחלות גינקולוגיות שונות, לרבות סרטן השחלה".