פקודות קבע

 

 

מערכות הגוף שלנו הן כמו נגנים בתזמורת שעליה "מנצח" המוח. אך כיצד מעביר המוח את הוראותיו אל מערכות הגוף בכלל ואל המערכת החיסונית בפרט? שאלה זו מתחדדת במיוחד לנוכח הבדלי השפה שבין המערכות השונות. תאי העצב במוח "משוחחים" בינם לבין עצמם באמצעות אותות חשמליים ו"מתווכים עצביים" (נירוטרנסמיטרים), ואילו תאי המערכת החיסונית קולטים ומשגרים מסרים באמצעות "שליחים כימיים" אחרים לחלוטין, שהידועים ביניהם הם הציטוקינים.

 

האם שתי המערכות השונות האלה מסוגלות לשוחח ישירות זו עם זו? ואם כן, כיצד הן עושות זאת? ד"ר מיה לויטה, מהמחלקה לאימונולוגיה של מכון ויצמן למדע, מציעה פתרון אפשרי לתעלומה. דו"ח המחקר שממנו עולה ההצעה נדפס באחרונה בכתב העת המדעי היוקרתי "רשומות האקדמיה האמריקאית למדעים". במחקר מראה ד"ר לויטה שמתווכים עצביים (נירוטרנסמיטרים), שמופרשים ממערכת העצבים לפי פקודות המוח, יכולים להפעיל - באופן ישיר, ללא הסתייעות במתווכים כלשהם - תאי דם לבנים מסוג T, המהווים מרכיב מרכזי של המערכת החיסונית (מתברר שתאים אלה נושאים קולטנים הקולטים את הנירוטרנסמיטרים וגורמים עקב כך לשינויים בהתנהגות התאים). ד"ר לויטה הראתה שתאי ה- T המושפעים בדרך זו משליחי מערכת העצבים מפרישים ציטוקינים שיכולים לווסת את פעילותה של המערכת החיסונית, ולהשפיע גם על מערכות נוספות בגוף.

 

בהמשך גילתה ד"ר לויטה, שהשפעה כזאת של מערכת העצבים על המערכת החיסונית עשויה אפילו לגרום לתאי T "מחונכים" להפרישציטוקינים שהם אינם אמורים להפרישם (מדובר בציטוקינים המופרשים בדרך הטבע רק מתאי T שטרם השלימו את תהליך ה"חינוך" שלהם, המכשיר אותם להפרשת סוגי ציטוקינים מסוימים בלבד). הפרשה "לא תקנית" זו עשויה להועיל ולסייע בסיגול תאי המערכת החיסונית למצבים חדשים ומשתנים. מצד שני, היא עלולה גם לעודד תגובה חיסונית עצמית, כמו זו המובילה להתפתחותן של מחלות אוטו-אימוניות כגון טרשת נפוצה או סוכרת נעורים. תגליתה של ד"ר לויטה עשויה, לפיכך, לסייע בהבנת הגורמים להתחוללותן של מחלות אלה, ולתרום לפיתוח שיטות לבלימתן. 

 

ממצאים אלה, בצירוף העובדה שמערכת העצבים פרושה בגוף ומגיעה לכל פינה בו, והיא פועלת באופן דו-סטרי ומאפשרת העברת מסרים במסלול "הלוך" ו"חזור" כאחת, יחד עם העובדה שהנירוטרנסמיטרים פועלים במהירות רבה, מעלים את האפשרות שמערכת העצבים המרכזית מתפקדת גם כ"אוטוסטרדת מידע" שמשמשת לתיאום בין מרכיביה השונים של המערכת החיסונית. אפשרות זו עשויה להסביר כיצד יכול המוח להפעיל את המערכת החיסונית, גם בהיעדרם של גירויים חיצוניים דוגמת נגיפים או חיידקים (למשל, כתגובה לאותות מצוקה נפשית).