מקשיב לתקוות

01.06.1998
 
מקשיב לתקוות
 
 
בחודש מאי 1948 הגיע למכון מדען צעיר: ד"ר אפרים קציר. המכון שאל אותו באחרונה כיצד נראים ההווה והעתיד שלנו ממרומי חמישים שנות היסטוריה.
 
ילדים בחופשת הקיץ הם, בלי ספק, בני-האדם המאושרים ביותר עלי אדמות. הם עושים רק את מה שגורם להם עונג. פרופ' אפרים קציר, למשל, זוכר לטובה קיץ אחד בילדותו, בירושלים: "אהרן אחי ואנוכי מצאנו ספר שהכיל כ- 1,000 שאלות במתמטיקה, בתחום הפלנימטריה, והחלטנו לפותרן בכוחות עצמנו". זכרון ילדות נוסף: "אהבנו מאוד שיעורי כימיה. המורה לכימיה בגימנסיה רחביה, שהיה אדם מפוזר למדי, היה מסיים כמעט כל ניסוי בפיצוץ קטן, או בשריפה, ואנחנו, שביקשנו להציל את נפשותינו, ניצלנו את העובדה שהכיתה מוקמה בקומת קרקע ודילגנו להנאתנו, מבעד לחלונות, אל החופש". ילדים שפותרים להנאתם בעיות מתמטיות ונהנים משיעורי כימיה, גדלים ומוצאים את עצמם, באופן טבעי, באוניברסיטה. אלא שבשנים שבהן מדובר (שנות השלושים), התחולל בארץ מאבק איתנים להקמתה של מדינת ישראל, והאחים אהרן ואפרים קצ'לסקי (קציר), נאלצו, מטבע הדברים, לחלק את זמנם בין הפעילות המדעית לפעילות מחתרתית.
 
הנער אפרים קציר החל את הקריירה הצבאית שלו כנער שליח שהעביר מסרים בין מפקדי ה"הגנה", ובהמשך התקדם עד לתפקיד מפקד פלוגה קרבית ב"חיל השדה". שם למד להעריך את חשיבות הכימיה ולמד על חומרי נפץ והדף. שם גם שמע לראשונה את שמו של מכון זיו, שבו ייצרו חומר נפץ יציב ותחליפים סינתטיים לתרופה נגד מלריה. באותה תקופה מצאה אותו הזמנתו של ארנסט ברגמן, לבוא ולהצטרף לצוות מכון המחקר החדש שקם בין פרדסי רחובות. בדרך לרחובות עבד קציר במעבדתו של יו"ר הוועדה המדעית שתיכננה את מכון ויצמן למדע, פרופ' הרמן מארק, בברוקלין. בשובו לארץ בשנת 1948 עסק בתחילה במו"פ ביטחוני במסגרת מה שהתפתח להיות חיל המדע (חמ"ד) של מדינת ישראל המתהווה.
 
רק לאחר מכן חזר למחקריו הבסיסיים, שברבות הימים הביאו לו תהילת עולם. מחקרים אלה התמקדו בחלבונים, שהם פולימרים טבעיים המשמשים אבני הבניין של כל בעלי-החיים והצמחים עלי אדמות. החלבונים בנויים כשרשרות ארוכות ומפותלות שכוללות עשרים סוגים של חומצות אמיניות. כדי לחקור את תכונות המבנה הזה בדרך פשוטה יחסית, פיתח פרופ' קציר מודלים סינתטיים פשוטים של חלבונים, שכללו סוג אחד, או שני סוגים של חומצות אמיניות בלבד. מודלים אלה ("פולי חומצות אמיניות"), שפותחו בשנות החמישים ונחקרו בשנות השישים והשבעים, היוו כלי חשוב בפיענוח המבנה המרחבי התלת-ממדי של החלבונים, וכן שימשו בפיענוח הצופן הגנטי.
 
הבנת תכונותיהן של ה"פולי-חומצות אמיניות", ובעיקר הבנת תכונותיהן האימונולוגיות, הובילו, בין היתר, לפיתוח התרופה "קופקסון" ("קופולימר 1"), המשמשת לטיפול בחולי טרשת נפוצה. במחקר אחר פיתח פרופ' קציר שיטה לקיבוע (קישור) של אנזימים (זרזים ביולוגיים) לנשאים ולמשטחים לא מסיסים שונים, דבר שמאפשר לייצב אותם, ולחזור ולהשתמש בהם שוב ושוב. אנזימים מקובעים משמשים כיום כקטליזטורים בתעשיית התרופות והמזון במקומות רבים בעולם.
 
"המכון היה אז קטן", נזכר פרופ' קציר, "כולם הכירו את כולם, ושררו בינינו יחסי קירבה ורעות אמיתיים. חיינו, פעלנו והרגשנו כבנים ובנות למשפחה אחת, משפחת המכון. אני זוכר שמנהל המכון, מאיר וייסגל, נסע לחו"ל לאסוף כספים. הוא הזמין את כולנו למשרדו ואמר: 'אני הולך לאסוף בשבילכם כספים. לשם כך אהיה חייב להבטיח הבטחות מרשימות, שונות ומשונות. וכשאחזור, אתם תהיו חייבים לקיים את כל ההבטחות האלה'. ממרחק חמישים שנה אני רואה בבירור שקיימנו את רוב תקוותינו ושאיפותינו. אשר לעתיד, אני מקשיב לתקוות ולאידיאלים של המדענים הצעירים שלנו, ואני בטוח שגם הם יקיימו את הבטחותיהם ויזכו לסיפוק מהישגיהם, כפי שזכינו אנו".
 

לשיתוף:

 

 

 

 

פודקאסטים
אינסטגרם