צוות לעניין

 

 

זה סיפור על צוות רב-תחומי ובין-לאומי, שעבד במעבדה אחת במכון ויצמן למדע, והצליח לשנות תפיסות מדעיות ורפואיות רווחות, ובסופו של דבר, שיפר את חייהם של מאות אלפי בני-אדם. ד"ר טליה האן, כתלמידת מחקר בקבוצתו של פרופ' דוד ולך מהמחלקה לכימיה ביולוגית במכון ויצמן למדע, הייתה בין הראשונים בעולם שהצליחו לבודד את החלבון TNF, האחראי על הרס תאים בגוף, שעד אז קיומו היה מוטל בספק. היא עשתה זאת באמצעות נוגדן שפיתחה כנגד TNF, עוד לפני שהחלבון נוקה, עבודה שהובילה לפיתוח תרופות ("רמיקייד", ו"הומירה") נגד דלקת פרקים שגרונית, דלקות מעי כרוניות ופסוריאזיס.

פרופ' דן אדרקה, אז מדען אורח במעבדתו של פרופ' ולך, וד"ר הרטמוט אנגלמן, אז תלמיד מחקר באותה מעבדה, העלו השערה בדבר קיומם של חומרים אשר מעכבים את פעולת ה-TNF בגוף. על אף חוסר אמון ברעיון הזה מצד הקהילה המדעית, הם הצליחו לבודד (משתן) שני חלבונים שמעכבים את פעולת ה-TNF בגוף. תגלית זו יצרה את התשתית לפיתוח תרופה נוספת ("אנברל") שבה משתמשים מיליוני אנשים בעולם' ופרצה את הדרך לחקר המנגנון המולקולרי של פעולתו של TNF.

 

פרופ' דן אדרקה, היום רופא בכיר במכון האונקולוגי במרכז הרפואי על-שם חיים שיבא בתל-השומר, הגיע למעבדתו של פרופ' ולך בשנת 1983, כשכבר היה רופא פעיל, במהלך ההתמחות, במסגרת השתלמות ביסודות המדע. הוא כל כך התלהב מהמחקר, עד שבמשך שנים לאחר מכן חילק את זמנו בין רפואה לבין מחקר מדעי. "הייתי רוצה לעסוק במחקר, אבל היום יש לי מחויבות גדולה מאוד לרפואה, ולאנשים שזקוקים לי בתחום שבו אני עוסק. אבל לעת פרישה אני מתכנן לשוב ולעבוד במעבדתו של דוד ולך, במכון".

 

פרופ' דוד ולך: "לילה אחד הגיע דן אדרקה למעבדה, והתחיל להריץ ניסוי. תוך כדי כך הוא חטף התקף אפנדיציט, אבל המשיך לעבוד". פרופ' אדרקה: "קשה לתאר את מה שמתחולל בראש ברגע שאתה מרגיש שעלית על משהו שאתה רוצה להוכיח. אני זוכר את היום שבו העלינו את ההשערה שאולי בשתן יש מעכבי TNF. זה כמו יום הולדת".

ד"ר טליה האן הגיעה למכון בשנת 1982 לאחר שסיימה תואר שני במיקרוביולוגיה, ולאחר שנים של עבודה במחקר רפואי. "ארבע השנים שלי במעבדתו של פרופ' דוד ולך במכון היו השנים הנהדרות בחיי, העבודה הייתה קשה ותובענית, אבל כל כך נהניתי. הייתי מגיעה מוקדם בבוקר עם פועלת הניקיון ומתחילה לעבוד. היו לילות שבהם עבדתי עד אור הבוקר, ולמחרת המשכתי. האווירה במעבדה הייתה של שיתוף ועזרה הדדית, כולנו עזרנו אחד לשני, ולי לא עזרו יותר בגלל המוגבלויות שלי. התייחסו אלי כמו אל כל אחד אחר. לפעמים הייתי צריכה לטפס על כסא כדי להכניס מבחנות לצנטריפוגה, והתבדחנו על זה שיום אחד עוד אפול פנימה. לאחר שסיימתי את הדוקטורט במכון, כל הדלתות שהיו סגורות בפני קודם לכן נפתחו, וכל מי שרציתי לשתף עימו פעולה נענה בחיוב. המוטו שלי היה: 'אם הצלחת לסיים דוקטורט במכון ויצמן, את יכולה לעשות הכל'".

 

פרופ' דוד ולך: "ד"ר טליה האן הייתה הדוקטורנטית הראשונה שלי במעבדה. זה היה לפני 29 שנה. קיבלתי אותה כי היא הייתה מעולה בתחומה, היה לה ניסיון רב במחקר רפואי, דבר שתרם רבות להצלחת המחקר".

ד"ר הארטמוט אנגלמן, ששהה במכון בשנים 1991-1986, נזכר: "הגעתי למכון מייד לאחר שסיימתי את לימודי הרפואה שלי בגרמניה, בגלל המשיכה החזקה שלי למחקר בסיסי. במהלך לימודי הרפואה לא יכולתי להתעמק במחקר, אבל שמעתי רבות על המחקר במכון ויצמן למדע, והחלטתי לבוא לעבוד במעבדתו של פרופ' ולך. בהתחלה הייתה לנו מעבדה בגודל של חצי חדר. לא נהגנו לריב, אבל בכל זאת היה צפוף. עם הזמן המצב השתפר. העבודה הייתה מאוד אינטנסיבית, עבדנו על דברים שאחרים הטילו בהם ספק, או ויתרו עליהם באמצע הדרך. אנחנו לא ויתרנו. היינו צוות מעולה, וכל אחד מאיתנו תרם מהידע, מהאומץ, מהחשיבה ומהאישיות שלו להצלחת המחקר. בהזדמנות זו למדתי רבות על החיים בישראל, על יחסי גרמניה ישראל ועל ההיסטוריה. במעט הזמן הפנוי שהיה לי טיילתי בארץ לאורכה ולרוחבה.היום, בעבודתי במשרד הפטנטים בתחום הביוטכנולוגיה במינכן, Vossious & Partners, אני מטפל, בין היתר, בפטנטים של חברת 'ידע', וכך שומר על קשר עם המכון".

 

פרופ' דוד ולך: "בהארטמוט היה שילוב מיוחד של עוצמה פנימית ושלווה. הוא היה סלע איתן שלא מוותר באמצע הדרך, אלא מחזיק מעמד חרף כל הקשיים. הייתה בו גם פתיחות לתרבות אחרת משלו, ואפילו לבלגן ולכאוס שבהם הוא ניתקל כשהגיע אלינו".

 

פרופ' דוד ולך נזכר בשני הדוקטורנטים שעבדו במעבדתו, ובמדען האורח שחילק את זמנו בין מדע ורפואה: "שלושתם הגיעו מתחום הרפואה כדי לבצע מחקר בסיסי, והתגליות שלהם פרצו דרכים להבנת מנגנונים מולקולריים חשובים, ומבלי שהתכוונו לכך, הם גם יצרו בסיס לפיתוח תרופות שבהן משתמשים כיום מיליוני אנשים בעולם. גם מבחינה מדעית, הנושאים והשאלות שבהם עסקו היו משותפים לשלושתם. שלושתם שאלו את השאלה, האם יש מולקולות ייחודיות שמעורבות בשליטה בהרס תאים בגוף. בתחילת דרכם כמדענים העלה כל אחד מהם השערות לגבי קיומן של מולקולות שאיש לא הכיר לפניהם. בהליכתם אל הלא-נודע הם לא המשיכו מחקר שכבר היה קיים, אלא בחרו דרך חדשה, אשר הובילה לפריצת דרך ולתרומה מדעית מהדרגה הראשונה. מה שאיפיין את שלושתם היה התעוזה שהפגינו לאורך כל הדרך".