יש נזקים שאפשר לתקנם, ויש נזקים בלתי הפיכים. לדוגמה, פגיעה במערכת העצבים המרכזית של בעלי חיים עילאיים, אינה ניתנת לתיקון. סיב עצב שנקרע במערכת הזאת, אינו מסוגל לצמוח מחדש (ונתק קבוע בסיב העצב, משמעותו עלולה להיות שיתוק קבוע). במובן זה, מצבם של הדגים, למשל, טוב ממצבם של בני האדם: דגים מסוגלים להצמיח מחדש סיבי עצב פגועים, ועל ידי כך, להחזיר לעצמם תפקודים שאבדו. מדוע איפשרה האבולוציה לדגים לעשות את מה שנבצר מבעלי חיים מפותחים מהם?
כאשר רקמות נפגעות, הן מזעיקות לעזרתן את המערכת החיסונית של הגוף, המסייעת להן להתגבר ולהחלים. עד כה סברו שמערכת העצבים המרכזית של בעל חיים עילאי יוצאת מהכלל הזה: תאי המערכת החיסונית מזיקים לסיבי העצב. אלא שבאחרונה התברר שבניגוד לתפיסה הזאת, סיועה של המערכת החיסונית חיוני גם להחלמתם של סיבי עצב פגועים במערכת העצבים המרכזית. כך התברר שיכולתם של דגים להצמיח מחדש סיבי עצב פגועים נובעת - בין השאר - מנכונותם להזעיק את המערכת החיסונית לעזרת מערכת העצבים המרכזית שלהם. לעומת הדגים, נמנעים יונקים מלהזעיק את המערכת החיסונית שלהם לעזרתם של סיבי עצב פגועים (במערכת העצבים המרכזית). הימנעות זו היא הגורמת לכך שסיבי עצב פגועים במערכת העצבים המרכזית שלהם אינם מסוגלים לצמוח מחדש. מדוע היונקים - המפותחים יותר מהדגים - "מוותרים" על סיוע חיוני כל כך? מדוע הם איבדו במהלך האבולוציה כישורים מועילים כל כך?
פרופ' מיכל שוורץ מהמחלקה לנוירוביולוגיה במכון ויצמן למדע ברחובות, הציעה באחרונה תשובה לשאלה הבסיסית הזאת. בקבוצת המחקר שלה נמצא שבמוחותיהם של בעלי חיים עילאיים פועל מנגנון שמגן על מערכת העצבים המרכזית מפני תאי המערכת החיסונית.
המנגנון הזה התפתח כנראה במהלך האבולוציה, כדי לשמר ולהבטיח את יציבותן של התארגנויות תאי עצב שנוצרות בתהליכי למידה והבנה של הפרט (פעילות אינטנסיווית של המערכת החיסונית עלולה לשנות את ההתארגנויות האלה ואף להרוס אותן).
מערך ההגנה הזה, המבקש למנוע כל שינוי, בולם "באותה הזדמנות" גם תהליכים רצויים כמו הסיוע של המערכת החיסונית להתחדשותם של סיבי העצב. במלים אחרות: אובדן יכולת ההתחדשות של סיבי עצב פגועים במערכת העצבים המרכזית, היה ה"מחיר" ששולם בעד השמירה על הישגי האבולוציה של המוח, ובכלל זה המוח האנושי.