עיתונאיות ועיתונאים, הירשמו כאן להודעות לעיתונות שלנו
הירשמו לניוזלטר החודשי שלנו:
שתף
:Scientist in the Service of Israel
(The Life and Times of Ernst David Bergmann (1903-1975
,William B. Jensen
Henry Fenichel, Milton Orchin
Hebrew University Magnes Press
374 pages
(The Life and Times of Ernst David Bergmann (1903-1975
,William B. Jensen
Henry Fenichel, Milton Orchin
Hebrew University Magnes Press
374 pages
ספר זה מביא סיפור יוצא דופן על אדם יוצא דופן. ארנסט דוד ברגמן נולד בגרמניה בשנת 1903, בנו הבכור של רב, ולימים התמנה למנהלו המדעי של המכון למחקר על-שם דניאל זיו, שממנו התפתח מכון ויצמן למדע. הוא היה ידוע באופטימיות חסרת גבולות, שגברה עוד יותר כשנאלץ להתמודד עם אתגרים שנחשבו "בלתי-אפשריים". ד"ר חיים ויצמן הביע פעם ספק אם אפשר לסמוך על ברגמן בעניינים פרקטיים מסוימים מחוץ למדע. הסיבה לספק זה, הסביר ויצמן במכתב לחברו, נעוצה בכך שברגמן הוא "אופטימי ללא תקנה".
תכונה בולטת נוספת של ברגמן הייתה "אנרגיה כמעט אין-סופית ונטייתו לעבוד 18 שעות ביום", כותבים המחברים של "מדען בשירות ישראל: החיים והזמנים של ארנסט דוד ברגמן (1975-1903)", שיצא לאור באחרונה בשפה האנגלית בהוצאת מגנס של האוניברסיטה העברית. אפילו אירוע היסטורי כמו הכרזת מדינת ישראל ב-15 במאי 1948 לא הסיח את תשומת לבו של ברגמן מהמדע לזמן ארוך. באותו יום התאספו כל עובדי מכון זיו במעבדה לפיסיקה כדי לשמוע את ההכרזה ברדיו. "הקשבנו להכרזת העצמאות ואז כולם הלכו לעבוד, בהסתערות ובלהט", דיווח ברגמן במכתב לחיים ולוורה ויצמן. אך גרסה אחרת לגמרי של אותו אירוע מופיעה בזיכרונותיו של יוסף (ג'ו) יפה, אז פיסיקאי צעיר במכון: "החבר'ה התפזרו מיד, כל אחד להוט להצטרף לחברים ולמשפחה כדי לחגוג כמו שצריך".
מחברי הספר מביאים את הפער בין שתי הגרסאות כגילום מושלם של אופיו של ברגמן. הייתה לו נטייה להשליך על כולם את רמת המחויבות שלו עצמו: "אמנם כמעט ואין ספק שהגרסה של ברגמן מתארת במדויק את התנהגותו (הוא אפילו עבר לגור באחת מדירות האורחים מעל המועדון כדי לעבוד במכון ללא הפסקה כל ימי השבוע), אך סביר להניח שהסיפור של יפה מתאר טוב יותר את התנהגותם של רוב האחרים".
בשנת 1924 סיים ארנסט דוד ברגמן את לימודי הדוקטורט בכימיה אורגנית, בהצטיינות יתרה, באוניברסיטת ברלין. נושא התזה שלו: "הוספת סודיום לקשרים כפולים פחמן-פחמן". ארבע שנים מאוחר יותר, בגיל 25, בזכות מחקריו בסטריאו-כימיה, התמנה למרצה באותה אוניברסיטה, ולעוזרו הראשי של המנחה שלו לשעבר, פרופסור וילהלם שלנק. ברגמן היה פורה באופן יוצא מן הכלל: בין השנים 1928 ו-1933 פירסם יותר מ-70 מאמרים על מיגוון עצום של נושאים – החל ממנגנוני הפולימריזציה וכלה באיזומריזציה וריאקטיביות של פחמימנים בלתי-רוויים, תגובות גריניארד, חילופי סדר מולקולריים, ושיטת המדידות של המומנט הדו-קוטבי לצורך קביעת מבנה מולקולרי.
באפריל 1933, כשבגרמניה נחקק חוק שאסר על אנשים ממוצא "לא ארי" לכהן במשרות ממשלתיות, פוטר ברגמן מהאוניברסיטה. זמן קצר לאחר מכן הוא נענה להצעת חיים ויצמן לקבל על עצמו את משרת המנהל המדעי של מכון זיו, שאז נבנה ברחובות. בינואר 1934 הגיע ברגמן לארץ-ישראל כדי להשגיח על השלמת המכון, בליווי אשתו אוטילי, גם היא כימאית אורגנית שהצטרפה לצוות המכון. הברגמנים היו במיעוט זעום: מתוך 1,200 מדענים יהודיים שעזבו את גרמניה הנאצית ב-1933, פחות מ-40 התיישבו בסופו של דבר בארץ-ישראל.
הוא התלהב מהמשימה לפתח מדע בארץ-ישראל ואחר כך במדינת ישראל. ויצמן הרעיף עליו שבחים באוטוביוגרפיה שלו: "רק מאוחר יותר נודע לי כי ברגמן היה ציוני, שהוא היה בן של רב, קיבל חינוך יהודי משמעותי, היה תלמיד חכם ובעל אינטלקט גדול, ושהוא חי ועבד למען ארץ ישראל ורק למען ארץ ישראל".
על אף שניהול מדעי של המכון דרש הרבה מכוחותיו, המשיך ברגמן לפרסם מאמרים מדעיים רבים שהתפרסו על מיגוון רב של נושאים בכימיה אורגנית. בשנת 1951, כאשר כתב-העת המדעי Science דיווח על ארצות שמהן מגיעים מאמרים רבים מאוד, יחסית לאוכלוסייה, בכימיה אורגנית, כתב ברגמן לעיתון שישראל הייתה צריכה להופיע כמעט בראש הרשימה. הוא לא טרח להזכיר שאוכלוסיית המדינה הצעירה הייתה אז קטנה יחסית, ושרוב המאמרים פורסמו על-ידי כימאי אורגני אחד בלבד - הוא עצמו.
סגנון הניהול של ברגמן גבל לפעמים בשתלטנות, אבל בכל זאת, אהבו אותו במכון זיו ומאוחר יותר במכון ויצמן למדע, אשר בו עבד עד לשנת 1951. שמעון פרס אמר עליו בריאיון למחברי הספר: "נשים אהבו אותו. כולם אהבו אותו. הוא היה איש כל כך מקסים".
אחד ממחברי הספר, מילטון אורצ'ין, הכיר את ברגמן אישית. בשנים 1947 ו-1948, בהיותו כימאי אמריקאי צעיר, הוא בילה יותר משנה במכון זיו, ופירסם שני מאמרים יחד עם ברגמן, על סינתזה של תרכובות ארומטיות. את ההקדמה לספר כתב אורצ'ין בגיל 94, לאחר שסגר את מעבדתו באוניברסיטת סינסינטי. הוא מכריז בצניעות רבה: "אמנם לא כתבנו ביוגרפיה מקיפה לגמרי של ברגמן, אך אנו מקווים שזהו לפחות ניסיון הולם ראשון".
האמת ניתנת להיאמר: הניסיון הוא הרבה יותר מהולם. אורצ'ין ושני המחברים הנוספים – היסטוריון מדעי הכימיה ויליאם ג'נסן, והפיסיקאי הנרי פניצ'ל – כתבו ספר מרשים, הנשען על תחקיר בעל היקף גדול במיוחד. הוא כתוב בצורה פופולרית, ומשלב בהצלחה ניתוחים מעמיקים ואנקדוטות משעשעות. באמצעות תיאור דרך חייו של ברגמן מצליחים המחברים להביא את "רוח הזמן", המשובצת ציוני דרך בתולדות העם היהודי, ובמיוחד את סיפור התפתחותו של מדע עילי במדינה צעירה וענייה. בשורה התחתונה: זהו ספר מהנה, מרתק ומעורר למחשבה, המאיר בין היתר גם תהליכים המתחוללים בזמננו.
שתף
