התשוקה לנורמליות

"חיים ויצמן היה המאפשר הגדול של הקמת מדינת ישראל. אלמלא יכולתו לעשות את החזון הציוני לממשות פוליטית בת-קיימא, ספק אם היה מקום בהיסטוריה הן לתיאודור הרצל לפניו, והן לדוד בן-גוריון אחריו". כך אמר פרופ' מוטי גולני מאוניברסיטת חיפה לעובדי המכון,  שהתכנסו לאירוע זיכרון מיוחד במלאת 60 שנה למות חיים ויצמן, הנשיא הראשון של מדינת ישראל ושל מכון ויצמן למדע. פרופ' גולני, השוקד בימים אלה על כתיבת ביוגרפיה של חיים ויצמן, נימק את קביעתו זו: "מנהיג גדול אינו 'עושה היסטוריה', הוא מבין אותה - ורותם אותה לצרכיו. חיים ויצמן פעל בדיוק כך. סייע לו העיתוי המקרי והמדויק אשר בו הגיע לבריטניה בראשית שנת 1904. הוא בא לבריטניה כיוון שנמצאה לו משרה באוניברסיטת מנצ'סטר,  אלא שהוא הבין מיד כי בריטניה של 'תוכנית אוגנדה' היא המעצמה הראשונה והיחידה המוכנה להתייחס אל הציונים כאל קולקטיב לאומי שיש לנהל אתו משא-ומתן. הברית שוויצמן כרת עם בריטניה הביאה אותו אל סף דלתם של מקבלי ההחלטות במעצמה זו, איפשרה לו להציג את המצאת ייצור האצטון שלו, ולהוביל למשא-ומתן מוצלח ערב הצהרת בלפור".

 

המפגש המפורסם של ויצמן עם בלפור עמד במרכז דבריו של נשיא המכון, פרופ' דניאל זייפמן, שפתח בקריאה ממחזה שכתב ג'ורג' ברנרד שאו על "ארתור והאצטון". במערכה הראשונה מתברר לארתור (בלפור), המחיר הכלכלי הגבוה של המלחמה, הנובע בעיקר מעלויות הייצור של אצטון, שהוא מרכיב בסיסי בתעשיית חומרי נפץ. כשמתברר לו ש"יש כימאי אחד, במנצ'סטר, שיש לו מיקרוב שמייצר אצטון בעלות אפסית", הוא מצווה להביאו מיד ללשכתו – על אף היותו יהודי. המערכה השנייה מתארת את המפגש של בלפור עם ויצמן:

ארתור: דוקטור ויצמן, אנחנו חייבים לקבל את המיקרוב הזה בכל מחיר שתרצה. רק תגיד. לא נהסס גם מול שש ספרות.
ד"ר ויצמן: אינני רוצה כסף.

ארתור: כנראה נפלה כאן אי-הבנה. נאמר לי שאתה יהודי.
ד"ר ויצמן: המידע שקיבלת נכון. אני יהודי.
ארתור: אבל – סלח לי – אמרת שאתה לא מבקש כסף.
ד"ר ויצמן: בדיוק.
ארתור: אז אולי תואר אצולה? ברון? רוזן? דוכס? מה שתגיד.
ד"ר ויצמן: שום דבר לא ישכנע אותי לקבל תואר. אצילים משלמים יותר בעד כל דבר.
ארתור: אז מה לעזאזל אתה כן רוצה?
ד"ר ויצמן: אני רוצה את ירושלים.
ארתור: ירושלים שלך. אני רק מצטער שאיני יכול להוסיף גם את מדגסקר. למרבה הצער, היא שייכת לממשלת צרפת. הארץ הקדושה שייכת כמובן לכנסייה האנגלית; היא תינתן לך בשמחה. ועכשיו, האם תואיל בטובך למסור לי את המיקרוב הזה שלך?

 

כיום, הבהיר פרופ' זייפמן, לא מייצרים עוד אצטון באמצעות "האורגניזם של ויצמן", אבל ממש בימים אלה הודיעה יצרנית ויסקי גדולה מסקוטלנד, כי היא משתמשת בחיידק הזה לצורך ייצור דלק צמחי. מתברר, שהחיידק שחיים ויצמן השתמש בו לייצור אצטון מעמילן יודע לעשות עוד כמה דברים. למשל, משאריות הדגנים שנותרות לאחר תהליך ייצור הוויסקי הוא מפיק כמה תוצרים, ובעיקר בוטנול, שהוא דלק שמתאים למנועי מכוניות, ללא שום צורך בהתאמה מיוחדת. הוא גם יעיל כמעט כמו בנזין. החברה מצטטת בפרסומיה בהרחבה – ובגאווה בלתי-מוסתרת - את העובדה שהיא משתמשת בתהליך שפיתח הנשיא הראשון של מדינת ישראל. בסקוטלנד מתנהל כיום ניסוי מקדים (פיילוט) לשימוש בבוטנול שמופק בדרך זו, כבדלק למכוניות שיימכר דרך שגרה בתחנות הדלק.

 

"בסופו של דבר", סיכם פרופ' גולני, "הצליח ויצמן לעשות את הבלתי-אפשרי לכאורה: להציב את התנועה הציונית כגוף לאומי לגיטימי שאי-אפשר להתעלם ממנו. הציונות שלו (או "הוויצמניזם"), אף שספגה חבטות רבות מאז מותו, עדיין רלבנטית: לאומיות המדגישה את זכותם הטבעית של היהודים למדינה בארץ ישראל לצד הומניזם אוניברסלי המכיר בזכויותיו האישיות והקולקטיביות (גם הלאומיות) של האחר. תפיסת העולם הייחודית של ויצמן משקפת תשוקה לנורמליות. דומה שגרסתו לקידוש היהודי יכולה הייתה להיות 'כי אותנו קידשת ואותנו ברכת ככל העמים'".

 

בסיום שרה הזמרת רז שמואלי – בהשמעת בכורה - את השיר "קסם אישי", שכתב נתן אלתרמן, והלחין במיוחד לאירוע זה, איל מזיג. "קסם אישי" נכתב בדצמבר 1946. בבאזל שבשווייץ התקיים הקונגרס הציוני ה-22, אשר זכה לכינוי "קונגרס המאבק". מצד אחד ניצבו מנהיגים שדרשו פעולה תקיפה נגד בריטניה, ובראשם דוד בן-גוריון. ד"ר ויצמן הוביל את המחנה   השני, אשר דגל במאבק מתון. ויצמן נשא בקונגרס נאום גדול, אך רוב שומעיו סברו כי עיקר כוחו מתבטא בקסמו האישי –ולא בדעותיו. נתן אלתרמן כתב על כך את השיר "קסם אישי", שפורסם במסגרת "הטור השביעי". השיר אומר, פחות או יותר,  שלוויצמן אמנם יש קסם אישי, אך אין לפטור את דבריו ולייחס אותם לקסמו בלבד, וכי שומעיו נדרשים לכבד את דעותיו ולדון בהן בכובד ראש.