הולדת התזמורת

 

"תזמורת של גולים", סרטו התיעודי של הבמאי והמפיק ג'וש אהרונסון, מגולל את סיפור הקמתה של התזמורת הפילהרמונית בין שתי מלחמות העולם. ברוניסלב הוברמן, כנר מחונן בעל שם עולמי, התמסר בשיא הקריירה שלו להצלת טובי הנגנים היהודים ובני משפחותיהם מכל רחבי אירופה, אשר פוטרו בזה אחר זה מהתזמורות בהן ניגנו רק בשל יהדותם. בגיוס הכספים לשם הקמת התזמורת סייע גם הכנר החובב אלברט איינשטיין, שאהב לקרוא תווים עם הוברמן. על הקונצרט הראשון של התזמורת ניצח גדול המנצחים בתקופתו - ארתורו טוסקניני - שסלד מהאנטישמיות באירופה, ואף עזב את מולדתו, איטליה, בשל עליית הפאשיזם לשלטון. "אני עושה זאת למען האנושות", אמר.

 

רגע לפני שעמדו חברי התזמורת שבחר הוברמן ברחבי אירופה לעלות על אונייה שתביא אותם לפלשתינה החל כאן המרד הערבי הגדול. השלטון הבריטי הקפיא את מתן תעודות ההגירה לנגנים. משנפתרה בעיה זו, עיכבה דווקא הסוכנות היהודית את מתן תעודות הקבע הנדירות, מחשש שהנגנים ישובו לאירופה לאחר עונת הקונצרטים.

 

בשלב זה פנה הוברמן לחיים ויצמן, אז נשיא ההסתדרות הציונית העולמית, לעזרה. זאב שטיינברג, נגן הוויולה בתזמורת הפילהרמונית הישראלית, מספר בסרט: "חיים ויצמן ידע בדיוק מה לעשות, הוא ידע לגרום לאנשים לעשות דברים שאחרת לא היו עושים. הוא פנה לכל מי שהוא הכיר שהייתה לו השפעה כלשהי במשרד הפנים". הימים התארכו לשבועות בהמתנה לתשובה, תאריך תחילת החזרות התקרב, ולהוברמן עדיין היו חסרים נגנים. אך בלי תעודות הגירה היה הפרויקט כולו מוטל בספק. לבסוף, ב-11 באוגוסט 1936 הגיעה תשובה ממשרד ההגירה: הנציב העליון, סר ארתור ווקופ (שגם היה ממוזמני הכבוד של קונצרט הפתיחה של התזמורת), יצר, בשל התערבותו של ויצמן, תעודות קבע לשימוש חריג, ואת אלה אמור היה להעניק הוברמן לנגנים לפי שיקול דעתו. שטיינברג מוסיף: "איננו יודעים איך הוא עשה זאת, אבל אנחנו יודעים שהוא עשה זאת. משקיבלו את תעודות הקבע, המוסיקאים של הוברמן – מגרמניה, אוסטריה, הונגריה, פולין והולנד – עשו את דרכם לפלשתינה".

 

הסרט מציג דרמה אנושית מרתקת של הישרדות כנגד כל הסיכויים. טובי הנגנים, שניצלו והגיעו לארץ ישראל כדי לנגן בתזמורת החדשה, הנחילו את התרבות העשירה שעליה גדלו לדור הבא של הנגנים בישראל. בסרט מופיעים גם כמה מבני משפחותיהם של הנגנים האגדיים, שחלקם המשיכו לעסוק במוסיקה, נגנים מהתזמורת, ואף בונה הכינורות מתל אביב, אמנון ויינשטיין.

 

מעבר לסיפור ההיסטורי והתרבותי, חוזרת ועולה בסרט השאלה על המהפך שהתרחש בחייו של ברוניסלב הוברמן כאשר הפך מאמן נערץ, המרוכז בקריירה המוסיקלית המשגשגת שלו, לפעיל פוליטי והומניטרי חסר פשרות, שכל מעייניו בהצלת חבריו המוסיקאים ותרבותם. ג'ושוע בל, כנר אמריקאי עטור פרסים שמנגן כיום על כינור הסטרדיבריוס שהיה שייך להוברמן, אומר בסרט: "הוא היה בזמנו אחד המוסיקאים המפורסמים ביותר בעולם. הוא יכול היה לקדם את עצמו, לנגן בקונצרטים רבים ולהרוויח כסף רב, אבל ברור שהייתה לו שליחות".

 

יצחק פרלמן אומר בתחילת הסרט: "הוברמן היה גם חולם וגם איש חזון. נדרש אומץ להתנגד למה שהתנגד. הוא אמר: 'זה מבצע הצלה, מבצע אמנותי, אני אבצע אותו - והוא ביצע אותו'". זובין מהטה, המנהל המוסיקלי והמנצח של התזמורת מאז 1961, אומר: "להוברמן היה ייעוד. הוא הגשים אותו, ואנו אסירי תודה, אנו מלאי הכרת תודה".