שיר / מלה אחרונה

אפשטיין, המורה שלי למתמטיקה

אהב להוציא אותי ללוח

אמר שהראש שלי מתאים רק לכובע.

אמר שציפור עם שכל כמו שלי

היתה עפה אחורה.

שלח אותי לרעות אווזים.

עכשיו, במרחק שנים מן המשפט הזה,

כשאני יושבת תחת הדקל

עם שלושת האווזים היפים שלי

אני חושבת שאולי הרחיק אז לראות,

המורה שלי למתמטיקה,

והצדק היה עימו.

כי אין מה שמשמח אותי יותר

מאשר לראות אותם כעת

עטים על הלחם המתפורר,

מכשכשים בזנבם השמח,

קופאים רגע דום

מתחת לרסיסי המים

שאני מתיזה עליהם מן הצינור,

זוקפים את ראשם

וגופם נמתח אז

כזוכר אגמים רחוקים.

מאז מת כבר המורה שלי למתמטיקה

ומתו גם בעיותיו שאף פעם לא עלה בידי לפתור.

אני אוהבת כובעים,

ותמיד בערב

כשהציפורים חוזרות אל תוך העץ,

אני מחפשת את זו שעפה אחורה.

"אני לא רוצה לכתוב שירים. זו המשוררת אגי שמכריחה אותי לעשות זאת".

אגי משעול

נאמר בכנס של פסיכואנליטיקאים שהתמקד בהימנעות של האדם מנגיעה בסבל – ובה בעת במשיכה שלו למגע עם הסבל.

הינך נמצא כאן