Art ex Machina

מדור אמנות - המכון, גיליון 93
11.12.2018

 

ליאת סגל, זו אינה מכונת כתיבה, 2016

 

ליאת סגל, מכונת האוריגינלים, 2011

 

ליאת סגל, רשמקול צלחות, 2018

 

מה בדיוק קורה במרווח התקשורתי בין אדם למכונה? ליאת סגל בוחנת את השאלה במערכת לא שגרתית: שרשרת הייצור של מעשה אמנות, שבקצה האחד שלה ניצב אמן אנושי המעלה רעיונות במוחו, ואילו בקצה האחר פועלת מכונה שמוציאה את הרעיונות האלה לפועל, כמעט ללא מגע יד אדם. את תוצאות הניסוי הזה אפשר לראות בתערוכה חדשה שאצר יבשם עזגד ואשר מוצגת במרכז הכנסים הבין-לאומי על-שם דוד לופאטי במכון ויצמן למדע.

סגל, בעלת תואר שני במדעי המחשב ובביולוגיה, תואר שני בניתוח מידע ומערכות מורכבות ובוגרת התוכנית הבין-תחומית למצטיינים של אוניברסיטת תל-אביב, עבדה בעבר במעבדות המרכז לחדשנות של "מיקרוסופט" ובכמה חברות הזנק ולימדה ב"בצלאל" ובאוניברסיטה העברית בירושלים. "אני רואה את העולם כאוספים של נתונים, ייצוגים מתמטיים, או למשל, דרך העדשה של מודלים ביולוגיים", היא אומרת. "הטכנולוגיה – מכניקה, אלקטרוניקה, תוכנה וכימיה – בין אם חדישה או מסורתית, היא חומר הגלם שלי".

בעבודה ״זו אינה מכונת כתיבה״ (קוד שגיאה במערכות ההפעלה המוקדמות של יוניקס, שמציין קלט או פלט לא חוקי), מוצגים תוצריה של מכונת ציור גדולה, שסגל תכננה, תכנתה ובנתה. המכונה מממשת קודים חזותיים  שיוצאים לדרכם אל הנייר כקודים מילוליים, שעוברים לממד דיגיטלי ומתורגמים לפעולות מכניות שמתבטאות בתנועה במרחב ובמשיכות מכחול קליגרפיות. התוצאה היא ביטוי גרפי חזותי של המלה הנאמרת, או הכתובה, דבר שאפשר לראותו כמעין הצפנה חזותית של מידע מילולי.

העבודה ״רשמקול צלחות״, שאחדות מתוצאותיה מוצגות בתערוכה, ואשר נוצרה בשיתוף פעולה עם הקרמיקאי  רועי מעין, מתבצעת באמצעות מכונת ציור דמוית פטיפון ישן. מערכת זו מציגה וממירה אותות קול ) דיבור, מוסיקה  או הקלטות ממקורות שונים( לייצוג חזותי פיסי. צלחות קרמיקה מוכנות משמשות מדיום להקלטה ולתיעוד של מידע קולי. מקור הצלילים המתורגמים ומתועדים בעבודה זו הוא, בין היתר, אנשים שונים שניאותו "לדבר אל המכונה".

העבודה ״מכונת האוריגינלים״, שתוצאה אחת שלה, הקרויה "ארבע העונות", מוצגת בתערוכה זו, נוצרה באמצעות מכונת ציור שנבנתה במקור כדי ליצור ציורים בסגנון אקספרסיוניזם מופשט אמריקאי. מערכת המחשב משתמשת כאן במידע הלקוח מכלי סטטיסטי של מנוע החיפוש "גוגל" ("גוגל טרנדס"), המשמש לניתוח שכיחויות חיפוש של ביטויים לאורך זמן. רשומות המידע המספרי משמשות קלט למכונת הציור ומשפיעות על תנועת המנוע ומשאבותהצבע. הבד, ואיתו מכונת הציור, הונחו במנח אנכי כך, שטיפות הצבע שהוזלפו נזלו מטה, וכל נקודה הפכה, עם הזמן, לקו צבע דק. התוצאה, התואמת את הערכים הבסיסיים של האקספרסיוניזם המופשט האמריקאי , מעלה לדיון את השאלה האם הזכות לביטוי אישי ספונטני נתונה רק לאדם, או גם למכונה שהיא עצמה יצירת האדם, או אולי לשילובים ביניהם?

 

שקיעה נוגה

בקומת הקרקע של מרכז הכנסים מוצג פסל מים, מעשה ידי יוכי שרם, הממחיש – למי שעוד זקוק לזה – את העובדה שישראל מתייבשת, אך לא מודעת עדיין לחומרת המצב. כמו בספר "הידרומניה" של אסף גברון, היא עתידה "להתעורר צמאה".פסל המים, שנוצר כחלק מהמיצב  "שקיעה נוגה", שהוצג בוונציה ב-2016,נועד לשמש קריאת השכמה, להזהיר מפני האסון המתקרב.

בשביל שרם, ונציה היא אידיאל היופי, התכנון וההשראה "כמו אפרודיטה העולה מן המים".  אלא שוונציה, כידוע, לא באמת עולה מן המים, אלא להפך, היא מרקיבה ושוקעת כשפני הים גואים, תוצאת האקלים שמתחמם וגורם להפשרת הקרחונים. ונציה של שרם נדמית, במובן מסוים, ל"אמבר" של רוג'ר זילאזני ) "תשעה נסיכים לאמבר"): העיר האמיתית היחידה, כאשר כל הערים האחרות המוכרות לנו אינן אלא "צללים" או בבואות מעוותות יותר או פחות שלה. אמבר, כלומר, ונציה, היא חזות פני הכל. אם היא נרקבת ושוקעת – זהו סופו של כוכב-הלכת כולו.

ברקע המסרים האלה אפשר לבחון את המתח בין "יפה בסן-פרנסיסקו על המים", ובין היעלמותו ההדרגתית אך המתמשכת של ים המלח. בין פני הים שעולים, ובין האקוויפרים המתייבשים, בין מחיר הנפט, שלפי אסף גברון צונח בהתמדה, ובין שוויים של תאגידי המים העולמיים אשר מאמיר בקצב שקשה לעקוב אחריו. ואפשר גם להיזכר באירועים מהמציאות בשנה האחרונה, בחלוקת המים במשורה בקייפטאון, דרום-אפריקה, ואת המחסור החמור במים במערב איראן.

כיצד ישפיע מחסור חמור במי שתייה על החברה האנושית? מה יהיה על ערך השוויון, על החובה המוסרית להציל חיים? על השאלה הזאת, המונחת בבסיס הפסל הזה, מבקשתשרם שנענה לעצמנו, בעצמנו.

 

יוכי שרם, שקיעה נוגה, 2016

לשיתוף:

 

 

 

 

פודקאסטים
אינסטגרם