פגישה מקרית עם איינשטיין

באמצע שנות ה-60, כשפרופ' עדה זמיר הגיעה נרגשת להתחיל את עבודתה במכון ויצמן למדע בקבוצתו של פרופ' דוד אלסון המנוח, חיכתה לה קבלת פנים מפתיעה. מזכירת המחלקה לביוכימיה דאז הודיעה לה נחרצות שלא תקבל לעולם דרגת "חוקר" במכון. עדה חזרה לביתה מבולבלת, אך למרבה המזל,  המזכירה טעתה, והסגל המדעי קיבל אותה לשורותיו בזרועות פתוחות.

עדה, לבית קליינמן, נולדה בתל-אביב לאב ממוצא פולני שעלה ארצה בגפו ב-1920, ולאם ממוצא רוסי שעלתה ארצה עם משפחתה ב-1926. אביה של עדה היה רצען, והמשפחה התפרנסה מבית מלאכה קטן ברחוב לוינסקי בעיר העברית הראשונה. לימים הרחיב האב את בית המלאכה ומכר גם דברי עור, תיקים ומזוודות ואמה עזרה לאביה בחנות. את עדה, בתם היחידה, רשמו ההורים לגימנסיה הרצליה כבר מכיתה א', שם מימשה את תקוותם והייתה לתלמידה מצטיינת.

מלחמת העצמאות פרצה בעודה בתיכון. התלמידים היו מעורים היטב בנעשה בארץ – כמעט מדי בוקר נאם בפניהם מנהל הגימנסיה, כשהוא מחדיר בהם ציונות ואהבת הארץ. קולו של המנהל האומר בפאתוס "בציפורניים נאחז בארץ הזאת" עוד מהדהד באוזניה. בתיכון אהבה ללמוד כימיה והחליטה שזה יהיה המקצוע שתלמד בעתיד.

עם תום לימודיה התיכוניים התגייסה לנח"ל, לגרעין שייסד את קיבוץ תל-קציר. ההכשרה לעלייה לקרקע הייתה ברמת-דוד ובדגניה. בהיותה בדגניה סיפר אחד מה"נחלאים" כי נבחר למשלחת לארצות-הברית, אך הנערה שאמורה לנסוע עימו לא תוכל להצטרף אליו. עדה הציעה בצחוק שייקח אותה, אך הוא חשב שזהו אכן רעיון טוב ופנה למארגנים. ביום בהיר אחד טלפן אליה לדגניה והודיע לה שהיא מתבקשת לסור לריאיון. עדה המופתעת נסעה לתל-אביב, התראיינה, ונמצאה ראויה לייצג את ישראל.

בסוף דצמבר 1949 המריאה לארצות-הברית לשלושה חודשים, מצוידת בתעודת מסע (המדינה עדיין לא ניפקה דרכונים). הנסיעה, שנמשכה 36 שעות, הייתה משולה בעיניה לטיסה למאדים. כשהתארחה אצל משפחה בניו-ג'רסי, המארח שלה הגדיל לעשות: משראה את הנערה החכמה ונעימת ההליכות התקשר לאלברט איינשטיין, אף שלא הכיר אותו, וביקש בשמה לפוגשו"

בסוף דצמבר 1949 המריאה לארצות-הברית לשלושה חודשים, מצוידת בתעודת מסע (המדינה עדיין לא ניפקה דרכונים). הנסיעה, שנמשכה 36 שעות, הייתה משולה בעיניה לטיסה למאדים. בארצות-הברית נדדה כל שבועיים למקום אחר והרצתה בפני הקהילה המקומית על ישראל. כשהתארחה אצל משפחה בניו-ג'רסי, המארח שלה הגדיל לעשות: משראה את הנערה החכמה ונעימת ההליכות התקשר לאלברט איינשטיין, אף שלא הכיר אותו, וביקש בשמה לפוגשו – איינשטיין נעתר והזמין אותה לביתו.

לאחר שירותה הצבאי (1950) פנתה ללמוד כימיה ומיקרוביולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. עבודת המאסטר שלה הייתה בביוכימיה, בהנחייתו של פרופ' נח ליכטנשטיין, בנושא מדידה של חומצה גלוטמית. בהיותה באוניברסיטה, נישאה עדה לדוד (דודיק) זמיר, סטודנט לפיסיקה. הכירה ביניהם חברתה מהגימנסיה, זיוה להט.

בעקבות עבודתו של דודיק, עקר הזוג הצעיר לחיפה. עדה לא יכלה להמשיך בלימודיה כי בטכניון לא נפתחה עדיין המחלקה למדעי החיים. ב-1957 פתח הטכניון מעבדת מחקר בביוכימיה והזמין את פרופ' רות בן-ישי מהמכון לעמוד בראשה. הציוד היה מינימלי ותנאי העבודה היו רחוקים מלהיות אידיאליים. פרופ' בן-ישי בחרה בעדה כתלמידת המחקר הראשונה במדעי החיים בטכניון. עבודת הדוקטור של עדה הייתה על מסלולים מטבוליים והשפעתם על חיי האורגניזמים.

בתום הדוקטורט נסעה עם משפחתה למחקר בתר-דוקטוריאלי באוניברסיטת קורנל (1961) בארצות-הברית, אצל פרופ' רוברט הולי שעסק באר-אן-אי-מעביר. פרופ' הולי היה הראשון שגילה את קיומן של מולקולות אלה ואת תפקידן בסינתזה של חלבונים, והמחקר שביצעה עדה תרם לפענוח הצופן הגנטי. ב-1968 זכה הולי בפרס נובל על מחקרו זה.

לקראת תום שהותה בקורנל, יצרה עדה קשר עם פרופ' אלסון וביקשה כאמור להצטרף לקבוצתו במכון (1964). באותה תקופה פנתה עדה לחקר הריבוזום – בית החרושת של התא לייצור חלבונים. הודות לפתיחות הרבה ששררה במכון, נוצר שיתוף פעולה פורה ומעמיק בינה ובין פרופ' מאיר וילצ'ק שנמשך שנים רבות. בשנים אלה פיתחה עדה עם פרופ' אלסון ופרופ' רות מיסקין שיטה לשיפעול (אקטיבציה) ריבוזומים. תגליות אלה סייעו לפרופ' עדה יונת, זוכת פרס נובל לכימיה, לפצח את מבנה הריבוזום.

מעבדתה של עדה הייתה סמוכה לזו של פרופ' מרדכי אברון המנוח, שבודד וחקר את האצה החד-תאית דונליאלה, המסוגלת לשרוד בתנאים קיצוניים, כגון המים המלוחים של ים המלח. עדה, בשיתוף מדענים נוספים במכון, גילתה אנזים המאפשר לדונליאלה להתקיים בתנאים הקשים של ים המלח. ממצאי המחקר סייעו במפתיע להבנת העמידות למלח ופעולת הכליות של בני-אדם ובעלי-חיים שונים.

עדה מילאה כמה תפקידים מִנהליים במכון ומחוצה לו: היא הייתה ראש המחלקה לביוכימיה, מנהלת מרכז צ'רלס וטילי לובין לביוטכנולוגיה של הצמח, חברה במועצה להשכלה גבוהה ודיקן הפקולטה לביוכימיה-ביופיסיקה (בתקופת כהונתה השנייה בתפקיד זה, בשנות ה-90, שונה מבנה הפקולטה). עדה הייתה האישה הראשונה שכיהנה כיו"ר המועצה המדעית של המכון (1987-1985).

מחקריה של עדה סייעו לשני חתני פרס נובל ופיתחו תחומים שנמצאו בחזית המדע. עדה ידעה לנצל את אופיו הייחודי של המכון המעודד חופש בחירה ושיתופי פעולה בין מדענים מתחומים שונים. היא חנכה סטודנטים רבים שהגיעו להישגים ומצויים איתה בקשר הדוק עד היום, בהם פרופ' נחום זוננברג מאוניברסיטת מקגיל בקנדה, חתן פרס וולף לרפואה. עדה גידלה משפחה למופת, והיא אם לשתי בנות ובן. שנים ארוכות לאחר שיצאה לגמלאות, המשיכה בעבודתה המדעית.