בניין יצחק בן שלמה וולפסון

 

בניין יצחק בן שלמה וולפסון תוכנן על-ידי האדריכל אריה אלחנני בשנת 1953, והוא דוגמה קלאסית לאדריכלות מבני משרדים בסגנון הבין-לאומי של סוף שנות ה-40 אשר רווח כאן בשנותיה הראשונות של המדינה. מאפייני הסגנון ניכרים בבירור בפרופורציות המלבניות, בחלוקה למסות שונות הבולטות בחזית הצפונית, ובשימוש במרכיבים אופקיים חזקים כמו כרכוב הגג, הבולט עד כדי 50 סנטימטרים, ובו חריץ מודגש ועמוק המתפקד כ"אף מים" להגנת קיר הבניין מזליגת מי הגשמים. מאפיינים אחרים האופייניים לתקופה מתבטאים כאן באופן פשוט ומינימליסטי. כך למשל, אין כאן פרטי בניין אמנותיים, ולא נעשה שימוש בחומרים כמו לבני זכוכית, ברזל, עץ וחלונות זכוכית ענקיים. במקום חומרים ופריטים יקרים אלה הסתפקו מתכנני הבניין ובוניו בטיח בלבד, ששינויים בטקסטורה שלו ובדרך הנחתו )למשל, במעקה המוביל לכניסה( יוצרים מיגוון ועניין.

 

 

הכניסה לבניין אינה כוללת כל מבואה מרשימה או חלל כניסה אחר. בצניעות אופיינית לתקופה הצנע במדינת ישראל ממוקם מיד בכניסה גרם המדרגות המקשר את כל קומות הבניין. הוא בנוי בפשטות, וסגנונו אופייני לתקופה ההיא עם יציקת מוזאיקה לריצוף, מסעד עץ ומעקה ברזל המתקשר לשפתו של מעקה החלונות הצרפתיים שבחזית. בניין זה הוא השני במכון ויצמן (אחרי בניין יעקב זיסקינד) שנבנה מלכתחילה עם מערכת מיזוג אוויר.