ששה מידידי המכון הוכתרו בתואר דוקטור לשם כבוד מטעם מכון ויצמן למדע

 

יבגני אריה נמנה עם האמנים הנדירים המציבים בנתיבי התרבות ציוני דרך ייחודיים לתקופתם, תוך שהם מעצבים מציאות חדשה. נקודת מפנה מכרעת בחייו האישיים והמקצועיים הייתה העלייה ההמונית לישראל מברית-המועצות לשעבר, בראשית שנות ה-90של המאה שעברה. המוסד הייחודי שאריה הקים בתגובה למאורע המכונן הזה היה תיאטרון "גשר", אחד התיאטראות המקצועיים הרב-לשוניים היחידים בעולם, שחבר שחקניו והרפרטואר שלו זכו לתהילת עולם.

 

יבגני אריה נולד במוסקבה בשנת 1947, ואחרי שקיבל תואר בוגר בפסיכולוגיה מאוניברסיטת מוסקבה, עבר ללמוד תיאטרון אצל גיאורגי טובסטונוגוב בסנט פטרסבורג. הוא פיתח קריירה מזהירה כשחקן תיאטרון וקולנוע ברוסיה, אך בשנת 1990 קטע אותה ועלה לישראל.

 

שחקני תיאטרון ניצבים מול האתגר הקשה ביותר כשהם עוברים, בעיצומה של קריירה מקצועית, לארץ ששפתה זרה להם לגמרי. מאבק זה חריף במיוחד במדינת ישראל, שהמשכיות קיומה תלויה בעלייה. זוהי חוויה מלאה תקווה ונוסכת תעצומות, מצד אחד, אך גם קשה ולפעמים כואבת מצד אחר, במיוחד כשיש צורך לתקשר בשפה ה"ישנה" וב"חדשה".

 

בשנת 1991 יסד יבגני אריה את תיאטרון "גשר", ובכך היה לאביו מולידו של פתרון אמנותי חדשני ורב-תושייה בשביל השחקנים העולים. "גשר" היה לתיאטרון רב-לשוני, שכפי שמעיד עליו שמו, גישר על הפערים שבין אמנים מרקעים שונים ומתרבויות מגוונות.

 

הרפרטואר העברי של תיאטרון "גשר" מאפשר לעולים מחבר המדינות להכיר את התרבות היהודית והישראלית ואת מורשת התיאטרון היידי, ובמקביל הוא חושף את השחקנים הישראליים הוותיקים שבלהקה למסורות המפוארות של האמנות הרוסית, שסממניה המובהקים הם משמעת, הקפדה על פרטים וכובד ראש.

 

התיאטרון שיסד יבגני אריה זכה כבר מימיו הראשונים לדברי הלל ושבח - של הקהל הרחב ושל המבקרים, בישראל ומעבר לים. כיום נהנה התיאטרון ממעמד של אחד מסמלי התרבות החשובים ומעוררי הגאווה של מדינת ישראל.

 

חייו של יוסף גורווין הם סיפור הצלחה מרשים ביותר. הוא נולד בליטא בשנת 1920, והגיע לארצות הברית בשנת 1936, נער מהגר וחסר כל. במלחמת העולם השנייה שירת בצבא ארצות-הברית, אך רוב משפחתו, שנותרה באירופה, נספתה בשואה. בשנת 1959 הקים גורווין את "תעשיות קינג פוינט", בית עסק גדול שסיפק בדים וציוד לכוחות המזוינים של ארצות-הברית. לאחר מכן הרחיב מאוד את העסק הזה, והפך אותו למפעל טכנולוגיה עלית.

 

כבר בהיותו איש עסקים צעיר ומצליח היו מחשבותיו של גורווין נתונות לקריירה נוספת, של עזרה לזולת. נדיבות לבו באה לידי ביטוי בתרומות לקרן היסוד, המרכז הגריאטרי על-שם רוזלינד ויוסף גורווין בלונג איילנד, מרכז קהילתי יהודי באוקראינה, והלוויינים הזעירים טקסט 1 ו-2, שנבנו בטכניון. הוא סייע בהקמת מוזיאון השואה בוושינגטון וקיבל עליו את כהונת יושב הראש של מסע ההתרמה למען קרן היסוד והפדרציה היהודית בניו-יורק. לימים נבחר לכהונת-חיים כנאמן המרכז הרפואי היהודי של לונג איילנד-החוף הצפוני, שם הקים באחרונה את מרכז החינוך וההוראה על-שם פיליס וג'ו גורווין. את דאגתו למדינת ישראל הא ביטא בתמיכה בקרן הג'וינט ובמגן דוד אדום, ובהקמת גן ציבורי בשכונת התקווה בתל-אביב.

 

יוסף גורווין הוא ידיד נאמן  ומסור למכון ויצמן למדע, מכהן במועצת המנהלים של המכון, ובמועצות המנהלים של אגודות הידידים של המכון בארה"ב בכלל ובפאלם ביץ' בפרט. גורווין ורעייתו המנוחה הקימו בשעתם את מעבדת המחקר בריק (ואקום) על-שם רוזלינד ויוסף גורווין בבניין דן מאייר למחקר תת-מיקרוני שבמכון ויצמן למדע. באחרונה יסד, עם רעייתו, את קרן פיליס  ויוסף גורווין לקידום מדעי במכון ויצמן, מיזם שנועד לקדם יישומים תעשייתים של המחקר הבסיסי המתבצע במכון - לטובת האנושות ולרווחתה.   

 

במסגרת קריירה מדעית ארוכה ומפוארת מילא פרופסור הרברט יקלה תפקיד חיוני בפיענוח אחת החידות הבסיסיות ביותר במדעי החיים: כיצד המידע הגנטי המוצפן גורם להתמיינות תאים בעובר, תהליך שבמסגרת נוצרים ומתפתחים כל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו של גוף האדם.

 

בשנת 1977, אחרי שקיבל תואר דוקטור בזואולוגיה, באוניברסיטת פרייבורג, המשיך פרופסור יקלה את מחקרו באוניברסיטת טקסס באוסטין. בשנת 1980 שב לגרמניה, ועבד שנים אחדות במעבדה האירופית לביולוגיה מולקולרית (EMBO) בהיידלברג. אחר כך עבר לטובינגן, שם עבד במכון מקס פלאנק לביולוגיה התפתחותית, ובאוניברסיטת מינכן. מאז 1991 הוא עומד בראש מכון מקס פלאנק לכימיה ביופיסיקלית בגוטינגן. בשנים שבהן כיהן כסגן הנשיא של מכוני מקס פלאנק תרם רבות לקידום המוסד.

 

פרופסור יקלה הוא ידיד ותיק ומסור למכון ויצמן למדע, עמית אהוד על חברי הסגל ומורה דרך למדעני המכון. במשך שמונה שנים (2005-1998) ניהל בהצלחה את תוכנית מינרבה-ויצמן לשיתוף פעולה מחקרי בין גרמניה לישראל, והוביל את התוכנית להישגים חשובים.

 

כמדען, פרופסור יקלה מתרכז בפיענוח המנגנונים שבאמצעותם מסלולי העברת אותות מולקולריים מבצעים בקרה של   הביטוי הגנטי, ומובילים בסופו של דבר להתפתחות האיברים בעובר. מחקרים אלה נועדו לגלות כיצד תא יחיד, תא הביצה, מתמיין ומתפתח למספר רב מאוד של  תאים, שכל אחד מהם ימלא בסופו של דבר תפקיד ייחודי בדינמיקה הסבוכה של הגוף.

 

הישגיו של פרופ' יקלה זיכו אותו בפרסים רבים, ובהם פרס האגודה הגרמנית לביולוגיה תאית (1986), פרס וילהלם לייבניץ (1986), פרס פלדברג (1990), פרס אוטו באייר (1992), פרס לואי ג'אנטט לרפואה (1999), פרס המדע הגרמני של אגודת התורמים למען קידום מדעי הרוח והמדעים המדויקים (1999), פרס נשיא גרמניה לחידוש והמצאה (1999), ופרס שטיפטפברבנד למדע (2002).

 

ז'אן נסים היא ידידה יקרה ומוערכת של מכון ויצמן למדע, והיא אחד מעמודי התווך שמכון ויצמן למדע נסמך עליהם בפעילויותיו בישראל וגם באיטליה, ארץ מגוריה. ז'אן נסים מקדישה בנדיבות מזמנה וממרצה לאגודת הידידים של המכון במילנו. כמי שעומדת בראש אגודת הידידים הזו, ומנהיגה אותה במסירות ובלהט, ז'אן נסים פעלה רבות לקידום המכון בקרב ידידים ומכרים באיטליה, ואף קישרה בין המכון לבין ידידים ותורמים איטלקיים חשובים.

 

בחום, בהתלהבות ובטוב הטעם המאפיינים אותה, סייעה ז'אן נסים לאגודת הידידים של המכון בצרפת-אירופה, בארגון אירועים חשובים של גיוס כספים. בין אלה אפשר למנות את קונצרט הגאלה השנתי באופרה "לה סקאלה". במשך יותר מ-15 שנה נתרמו רווחי הקונצרטים האלה לתוכנית שיתוף הפעולה בין מכון ויצמן למדע לבין מכון מריו נגרי למחקר תרופתי באיטליה. כנשיאת תוכנית נגרי-ויצמן גילתה ז'אן נסים מחויבות איתנה לשיתוף פעולה מדעי בין החוקרים בשני המכונים, בתחומים כגון חקר הסרטן, ביולוגיה של השתלות ומדעי המוח.

 

בלבה של ז'אן נסים, ושל בעלה יוסף, הייתה שמורה מאז ומתמיד פינה חמה למכון ויצמן למדע. תרומותיהם קידמו עד מאוד את מטרות המכון. בראשית שנות ה-90 של המאה הקודמת תמכו בני הזוג נסים בקליטת מדענים עולים מחבר המדינות (ברית-המועצות לשעבר). מאוחר יותר הקימו את המועדון על-שם יוסף וז'אן נסים בכפר הנוער הבין-לאומי על-שם לאוב, וכן את ביתן ז'אן ויוסף נסים בגן המדע על-שם קלור.

 

באחרונה ממש הניב העניין העמוק שהם מגלים במחקר הביו-רפואי מתת נדיבה ביותר, שנועדה לסייע בהקמת קרן ז'אן ויוסף נסים למחקר במדעי החיים, בקמפוס המכון ברחובות. ההשלכות מרחיקות הלכת, ורבות ההשפעה של המהלך הזה יאפשרו למכון ויצמן למדע לקדם יוזמות עדכניות ביותר בתחום מדעי חשוב זה.   

 

נוכחותו הספרותית המובהקת של עמוס עוז נעה משני עבריו של קו התיחום שבין ההתפתחות הפרטית והצמיחה האישית, לבין ההקשר ההיסטורי של הולדת האומה הישראלית וקיומה העכשווי, הסוער. קולו הכובש, הבא לידי ביטוי בשפה יפה להלל ובעלילות מעוצבות להפליא, הוא זה שהפך אותו לסופר שמקום כה נכבד שמור לו בתרבותנו.

 

קורות חייו של עמוס עוז, שנולד בירושלים בשנת 1939, משמשות רקע עשיר ליצירתו  ונקודת תצפית אל תולדות מדינת ישראל. מעורבותו במסכת הסבוכה של קורות המדינה החלה כשבחר, והוא אז נער בן 15, לעזוב את בית הוריו, בית רוויזיוניסטי משכיל, ולעבור לחיות בקיבוץ, המושתת על ערכי הסוציאליזם.

 

עמוס עוז הוא בוגר האוניברסיטה העברית בירושלים, שם למד פילוסופיה וספרות עברית. כבר בשנות העשרים לחייו התחיל לפרסם ספרים. קובץ הסיפורים "ארצות התן" (1965) היה הפתיח ל-30 ספרים, בהם 11 רומנים, 3 קובצי סיפורים ונובלות, ספרי ילדים ו-8 אסופות של מאמרים ומסות. בין ספריו:  "מיכאל שלי" (1968), "פה ושם בארץ ישראל" (1983), רומן הזכרונות "סיפור על אהבה וחושך" (2003), שזכה להערכה ברחבי תבל, ו"איך לרפא קנאי", שראה אור השנה. עבודותיו של עמוס עוז פורסמו ב-37 שפות, ב-39 ארצות.

 

עמוס עוז הוא חלק בלתי-נפרד מן התרבות שבה הוא חי לא פחות משהוא משקיף עליה מן הצד. מאז היותו סופר צעיר ולאורך כל שנות פעילותו, הוא מקדיש מזמנו ומכשרונו לנושאים חברתיים ולפעילות למען השכנת שלום. הוא זכה בפרסים לרוב, בישראל ומעבר לים, ובהם פרס Femina Etrangere הצרפתי, אות לגיון הכבוד של הרפובליקה הצרפתית, פרס ישראל לספרות לשנת תשנ"ח, פרס חופש הביטוי הנורווגי, המדליה הבין-לאומית לסובלנות, מטעם המועצה האקומנית הפולנית, ופרס גתה לתרבות. באחרונה זכה בפרס קורינה הגרמני, על מפעל חייו.  

 

מוריס קאהן, יליד דרום-אפריקה, הוא המייסד, המנהל ויושב-הראש של קבוצת "עורק", ונמנה עם הדמויות המובילות בתחום שירותי התקשורת, העיתונות והמידע בישראל ובעולם כולו.

 

קבוצת "עורק" מאגדת כמה חברות חשובות בישראל, בכללן "אמדוקס", שהיא אחת הספקיות היותר חשובות של מערכות ניהול הזמנות, חיובים ושירות לקוחות.

 

מוריס קאהן מגלה עניין רב בים - בהשטת יאכטות, בצלילה, בשימור החי והצומח הימי. התעניינותו בתחום זה הובילה אותו לייסוד חברת "קורל וורלד אינטרנשיונל", שהיא הבעלים והמנהלת של מצפים תת-ימיים ופארקים ימיים בישראל וברחבי תבל. "קורל וורלד ישראל", הפועלת באילת, היא אחת האטרקציות התיירותיות החשובות ביותר בישראל, ויש לה חלק מכריע בטיפוח המודעות הציבורית בישראל למרחב המחיה הימי, וכן בפיתוח העיר אילת ותעשיית התיירות בישראל.

 

בשנים האחרונות מתמקד מוריס קאהן בעזרה לזולת ובמפעלות צדקה, במיוחד בתחום החינוך, התרבות, הבריאות, המדע והסביבה. בתחומי המחקר והרפואה הוא מעורב במרכז שיקום לילדים, בקרן מלגות להכשרת רופאים צעירים ולמימון מחקרם, וכן במיזם מחקרי גדול המתנהל במרכז הרפואי על-שם שיבא בתל-השומר, בנושא תאי גזע ותאי גזע סרטניים. הוא יסד גם מעבדת מחקר במכון הגנטי שבמרכז הרפואי על-שם סורסקי בתל אביב.

 

באוניברסיטת בן-גוריון שבנגב תרמה קרן קאהן למחקר המיפוי הגנטי בקרב האוכלוסייה הבדואית. מוריס קאהן הוא אחד ממכונני היוזמה המדוברת להקמת מכון לאומי לביו-טכנולוגיה. הוא מעורב מאוד בהובלת טכנולוגיות חדשניות אל שלב המימוש המסחרי. במקביל הוא תומך ביד נדיבה ביוזמות המוקדשות לפיתוח דור חדש של טכנולוגיות ושיטות גידול עדכניות אשר תשפרנה את היבולים בגידולים חקלאיים. בכל המיזמים האלה מעורבים מדענים מן השורה הראשונה.

 

במכון ויצמן למדע יסדה משפחת קאהן את מרכז המחקר לביולוגיה מערכתית של התא האנושי - תוכנית רב-תחומית חדשנית ורבת מעוף לחקר מערכות ביולוגיות ורשתות ביולוגיות.