המדע כגשר לקשרים בין-לאומיים

07.09.2000

הרצאת השגריר אבי פרימור בטקס הענקת פרס קרן קרבר (המבורג 7.9.2000 ), לפרופ' עמירם גרינוולד מהמחלקה לנוירוביולוגיה של מכון ויצמן למדע

 

המשמעות המרכזית שיש למדע בחיינו היא כיום מוסכמה כללית. עבור אבותינו נסבו החיים סביב החיפוש אחר מצרכי מזון. השגת מזון היתה בסיס החיים ותכלית הקיום. כיום נסב הכול סביב המדע.
האמביציות שלנו קשורות במדע, חיינו תלויים במדע, הוא משולב בכל אחד מתחומי החיים. היום הוא , השבעה בספטמבר. בשבעה בספטמבר הפתיע תומס אדיסון את העולם כולו, בהאירו בבת אחת רובע של העיר ניו יורק באמצעות 0041 נורות חשמל. הדבר היה היום לפני 811 שנה.
 
היום מובן מאליו שאנו מייחסים למדע מקום מרכזי בחיינו. אבל - מדע כגשר לקשרים בין-לאומיים?
 
בהתאם לתפישה המקובלת לא אמור המדע להתייחס בכלל לקשרים בין-לאומיים. יחסים בין מדינות הם בסמכותן של המדינות. למענם ברא אלוהים מלכים, ממשלות ודיפלומטים. בדרך כלל עוסקים המומחים לקשרים בין-לאומיים בענייניהם, במידת האפשר, בחשאיות. הרי הציבור מבין כה מעט בענייני חו"ל, ואם הוא בכלל מתעניין בפוליטיקה - מוטב שעניין זה יישאר בתחום הלאומי, יוגבל לענייני פנים. אל לאזרחים מן השורה להתערב בנושאים המקצועיים המכובדים של יחסים בין-לאומיים. לא ייפלא הדבר שהצרפתים מתייחסים למדינות ולממשלות כאל "מפלצות קרות" מפלצות חסרות רגש, המכירות אך ורק אינטרסים קרים. לפעמים מסוגלים מקצוענים בתחום היחסים הבין-לאומיים להשכין שלום, לסכם חוזים משביעי רצון, ולדאוג לרווחת אזרחי מדינותיהם או אזרחי העולם כולו. לעתים קרובות יותר השיגו הללו מלחמות, מלחמות שעבורן נאלצו האזרחים מן השורה, אלה שהורחקו מתחום היחסים הבין-לאומיים, להקריב את עצמם. ועל מנת שיוכלו להילחם, להרוג ולמות באומץ ובכבוד - היה עליהם, כמובן, לנטור לאויב מידה רבה של בוז וטינה. לשם כך היו משתמשים תמיד בתעמולה, שאותה היו מטפטפים לאזרחים באופן קבוע.
 
בדרך זו נוצרו מסורות לאומיות גאות על אויבים מדורי-דורות שבהם יש להילחם לנצח, למרות תקופות שלום מזדמנות ובנות-חלוף. "מלחמה אינה אלא המשך המדיניות, בשינוי אמצעים" - אמר קרל פון קלאוזביץ. בדומה לכך אפשר להגיד גם: "השלום הוא המשך המלחמה, בשינוי אמצעים".
 
ובכן, מה יש למדע לחפש בתחום מכובד זה של יחסים בין-לאומיים, זולת האפשרות לספק למצביאי הצבאות אמצעי השמדה יעילים יותר ויותר? בהקשר זה נכון יותר לראות במדע דווקא מכשול לפיתוח
קשרים בין בני-אדם מעבר לגבולותיהם הלאומיים.
 
כדי ללבן בעיה זו ברצוני לנתח, כדוגמה לקשרים בין-לאומיים, את יחסי גרמניה-ישראל. אף-על-פי שמעולם לא התקיימה מלחמה בין הרפובליקה הפדראלית של גרמניה ובין מדינת ישראל - היו הקשיים ביניהן, בהתחלה, גדולים יותר מאשר בין מדינות הנלחמות זו בזו.
 
לאחר ההכרזה על עצמאות מדינת ישראל ב8491- וכינון הרפובליקה הפדרלית ב9491- לא היו יחסים בין שתי המדינות החדשות, והביטוי "היעדר יחסים" כאן הוא בלשון המעטה: בין שתי המדינות רבצה
תהום. הישראלים לא רצו לדעת על הגרמנים דבר וחצי דבר. גרמניה היתה בעבורנו כתם לבן על גבי המפה. היא היתה בעבורנו מדינה שלעולם לא נקשור אתה קשרים, כך חשבנו.
 
בדרכונים שלנו הופיעה ההערה: "תקף לגבי כל המדינות, פרט לגרמניה". הנחנו שהערה זו ומה שהיא מסמלת יהיו תקפים לנצח.
 
ידענו אז, כמובן, שגרמניה הנאצית אינה קיימת עוד; שהרפובליקה הפדרלית הצעירה מתבססת על עקרונות של דמוקרטיה מערבית. ידענו גם שהגרמנים מיישמים ללא הסתייגות את העקרונות הדמוקרטיים,  גם אם המבנה הדמוקרטי של המדינה החדשה והחינוך לדמוקרטיה בבתי-הספר שלה נכפו על-ידי בנות הברית. אולם מה ששמענו בשנים ההן על הגרמנים היה, שהם מדחיקים את עברם הקרוב או אפילו מכחישים אותו.
 
בעינינו היתה זו לא רק צביעות שלא ניתן להשלים עמה, כי אם גם הוכחה לכך שהגרמנים לא ישתנו בסופו של דבר, למרות כל מאמצי בנות הברית. "מי שאינם זוכרים את מה שעבר עליהם - סופם שיחוו את עברם שנית", אמר המשורר הספרדי חורחה סנטאיאנה.
 
הפיסקה בדרכונינו, שהיתה אמורה למחוק מתודעתנו את גרמניה אחת ולתמיד, לא שיקפה את האינטרסים וההשקפות של ממשלת ישראל ובמיוחד לא את אלה של ראש הממשלה - דוד בן-גוריון. הפיסקה הזאת נכפתה למעשה על-ידי דעת הקהל. בן-גוריון סבר דווקא שהולכת וקמה גרמניה אחרת, ואף הטיף לכך שעלינו לתמוך מוסרית באלה המתייגעים להקים גרמניה אחרת, באלה המנסים להבטיח לנוער הגרמני חינוך אחר. כראש ממשלה היו לבן-גוריון גם אינטרסים.
 
מדינתו, שנולדה תוך מלחמה ונשארה מוקפת אויבים, לא יכלה להתפאר במשקה הכלכלי. במדינה זו, שנראתה כנעדרת כושר הישרדות, לא רצה איש להשקיע כספים. מתוך פחד מפני מדינות ערב החרימו
מדינות שנמנו על האומות המאוחדות את המדינה החדשה מבחינה כלכלית, וזאת בעוד שעל בן-גוריון הוטל לדאוג לא רק לביטחון המדינה כי אם גם לקליטת פליטים -ניצולי מחנות ריכוז ופליטים מהעולם הערבי- שהגיעו אלינו חסרי כול. בימים ההם הכפלנו את האוכלוסייה שלנו, על גלי העלייה שהגיעו, תוך פחות משנתיים. כשם שדיבר בן-גוריון על החובה המוסרית של הישראלים, כן דיבר גם על חובת  הגרמנים. אי-אפשר לפצות על השואה, אמר, ולא ניתן אפילו להחזיר את כל הרכוש היהודי שנשדד, אולם יש לעזור למי שחוו את השואה ושרדו אותה כשהם נושאים צלקות בגוף ובנפש, כדי שיוכלו לבנות את חייהם מחדש. וזוהי חובתם המוסרית של הגרמנים, אמר.
 
למרות ההתמרמרות וההתנגדות המרה של כלל תושבי ישראל - ניסה להשיג הסכם פיצויים עם הרפובליקה הפדראלית של גרמניה.
 
לקונרד אדנאואר היה, מעבר לשיקולים המוסריים, גם האינטרס של החזרת גרמניה אל קהיליית העמים, והוא טען שהדבר אינו אפשרי ללא התפייסות כלשהי עם היהודים. גם בגרמניה גילתה רוב )אם לא כל
כמו בישראל( האוכלוסייה יחס עוין כלפי הסכם שילומים. כתוצאה מכך הצליחו אמנם ראשי שתי המדינות לבצע את תכניתם, אך אוכלוסיותיהם נשארו מנוכרות לה. עמדת כל אחת מהאוכלוסיות כלפי השותף השנוא להסכם השילומים - לא התגמשה כתוצאה מההסכם בשום אופן. בהתאם לכך קיבלה כנסת ישראל, עוד כעשר שנים לאחר החתימה על ההסכם בלוקסמבורג בספטמבר 2591, שורה של צווים שהיו אמורים להגביל את הקשרים עם גרמניה. במיוחד נאסר ליזום קשרי תרבות עם הגרמנים, ואפילו לקבל מהם תרומות בתחום זה. כמו-כן נאסרה גם נסיעת ישראלים לגרמניה למטרת לימודים.
 
שש שנים לאחר שהחליטו הממשלות בבון ובירושלים, בשנת 5691, על כינון יחסים דיפלומטיים ביניהן - ניסה שגריר גרמניה בתל-אביב להשיג פריצת דרך בתחום התרבות. הוא הזמין לישראל סופר גרמני
שהיה מוכר כאן, ושעברו היה נקי מ"כתמים חומים". היה זה גינטר גראס, שעליו הוטל לשאת נאום באוניברסיטה העברית בירושלים.
 
האיש, שכתביו זכו בישראל להערצה, התקבל על-ידי הקהל שלו בקריאות בוז ובשריקות. אלה לא כוונו כמובן נגדו אישית, כי אם כנגד קשרי תרבות בין גרמניה וישראל, שהציבור הישראלי לא רצה לקבלם.
כך קרה שממשלות קשרו ביניהן יחסים שהיו ללא ספק כדאיים לאזרחי שתי המדינות, אך עם זאת לא הצליחו לגשר על התהום שרבצה בין שתי האומות.
 
היחסים המדיניים, הכלכליים ואפילו הצבאיים, שהתפתחו היטב ובמהירות מפתיעה בשנים שלאחר חתימת הסכם השילומים, יכלו אפוא להישאר שטחיים או זמניים, משום שלא נגעו באוכלוסייה בכללותה.
 
על סוג הקשרים המוכר לנו כיום בין גרמניה וישראל - עלינו להודות להתפתחות שהיוזמה לה לא יצאה מהרשויות. מדובר כאן ביחסים בין-אישיים שנוצרו באמצעות מפגשים בין אנשים פרטיים, מפגשים שלא כללו אחריות אישית לגבי היחסים הדו-צדדיים: חילופי משלחות נוער, שותפויות בין ערים ופעילויות של ארגונים כמו אגודת הידידות הגרמנית-ישראלית או הישראלית-גרמנית, ארגון "אות הכפרה" או החברה לשיתוף פעולה נוצרי-יהודי. יחסים אלה, שהצטיינו בתחילתם רק במעט רצון ובהססנות, באו לעולם לראשונה דווקא על-ידי מדענים.
 
המדע היה הראשון ששבר את חומת האיבה בין שני העמים.
 
"תולדות המדעים הנם פוגה גדולה אחת אשר קולות העמים מופיעים בה באלה אחר אלה" אמר יוהן וולפגנג פון גיתה.
 
שיתוף הפעולה המדעי בין גרמנים וישראלים החל בשיחה מאופקת, שניתן אפילו לכנותה "שיחה סודית", בין כימאי ישראלי ממכון וייצמן בשם גרהרד שמידט לבין עמיתו הגרמני וולפגנג גנטנר, נציג החברה ע"ש מקס-פלנק, אשר נפגשו בשוויצריה בשלהי 6591 במסגרת ועידה בין-לאומית.
 
שמידט, שהופתע לחלוטין והתרשם מאוד מהתפתחות הרפובליקה הפדראלית, ובמיוחד מהחברה האזרחית הדמוקרטית של גרמניה החדשה, דיווח על השיחה לממונה עליו, לפרופ' עמוס דה שליט -פיסיקאי
ומנהל מדעי של מכון וייצמן- שפגש בעצמו את וולפגנג גנטנר כעבור שנה בכנס בג'נבה.
 
השניים העיזו לשוחח על חלום: על שיתוף פעולה גרמני-ישראלי, ועד מהרה גם התלהבו מחלומם הם.
 
אולם הגשמת החלום לא היתה פשוטה כלל ועיקר. עבודה מדעית משותפת לגרמנים וישראלים, ואפילו יחול עליה התנאי המוקדם של אי-שיתוף מדענים גרמניים בעלי עבר נאצי, נראתה לרוב הישראלים,
וגם לרוב המדענים הישראלים, כחלום בלהות. השיחות שקיים דה שליט בג'נבה עם המדענים הגרמנים - לא זו בלבד שנתקלו בחוסר הבנה במרכזי המדע בישראל, הם אף חיזקו את הדחייה הבסיסית כלפי מגעים כלשהם עם מדענים גרמנים ועם גרמנים בכלל. עמוס דה שליט נאלץ להיאבק במשך שנים כדי לשכנע, קודם כול את המכון שלו, שיש טעם להתחיל בעבודה משותפת עם הגרמנים. אולם הוא לא הצליח לשכנע אף מכון מחקר אחר בארץ. הוא גם נתקל בקשיים רבים בהשגת הבנה אצל הרשויות. בזמנים שבהם גזרו הישראלים על עצמם להימנע מנסיעות לגרמניה - לא יכל היה דה שליט לסלול את הדרך  להגשמת תכניתו ללא אישור הרשויות.
 
מסיבות דומות היו גם המדענים הגרמנים תלויים בחסדי רשויות גרמניה. עקב הפחד מפני הפרויקט העדין לא היה קל להשיג גם את אלה. רק בן-גוריון ועמו אדנאואר הראו, לאחר היסוסים כלשהם, הבנה לתכניתו של דה שליט, ורק לאחר שהשניים דנו בנושא בעת פגישתם הראשונה בניו יורק, ב1691-, נפתחה הדרך למגעים בין מדענים גרמנים וישראלים , אם כי עדיין רק בחשאיות.
 
בשנות השישים, בשמשי עדיין צוער במשרד החוץ, הזדמן לי פעם, בעת ביקור במכון וייצמן, לשוחח אישית עם עמוס דה שליט. "מה הניע אותך להתעמת עם ישראל כולה, ובמיוחד עם עמיתיך כאן, במאמציך להזמין מדענים גרמנים?" שאלתיו. הוא השיב ששאלתי נוגעת בעצם בשאלה אחרת, עמוקה יותר, והיא - מדוע הוא בחר בכלל להיות מדען? לא היתה זו כוונתו המקורית, ואף לא רצון הוריו. במהלך שנות לימודיו גילה, להפתעתו, שכולנו מעוצבים על מסורת ודעותינו מבוססות על מה שנמסר לנו, דעות שאותן השלמנו בעצמנו במהלך החיים. לאחר הרבה לימודים, מחקר וחשיבה עצמאית אנו בדרך כלל משתכנעים בנכונותן. רבים מוכנים להילחם למען השקפותיהם, אחדים - אף למות למענן. זהו, לדעתו, המצב גם בתחום מדעי הטבע והמתימטיקה, אך "המתימטיקה מסוגלת להציע לנו הוכחה מוחלטת
וסופית לכך שבניגוד להכרתנו העמוקה - איננו צודקים. מדעי הטבע והמתימטיקה אינם מניחים מקום לוויכוח. הבחנה זו במגבלותיו של האדם הובילה אותי, מצד אחד, אל הצניעות, ומצד שני - נטעה בי
הערצה עמוקה למדעי הטבע, להם אני מקדיש את חיי מאז. שעה שעמדתילפני העמיתים מגרמניה - היה זה הלקח הזה הדבר שעליו חשבתי". מי ינצח בסופו של דבר בוויכוח הישראלי בעניין שיתוף הפעולה עם מדענים גרמנים - לא יכל היה באותו זמן דה שליט לחזות אבל לאור הלקח שלמד, סיכם דה שליט, "שיודע אני שהצדק הוא עם מדעי הטבע, ולפיכך רוצה אני לשתף פעולה בתחום זה גם עם גרמנים".
אולם למדינאי ואף לאזרח מן השורה קשה להבין ש- "אין אמנות פטריוטית ואין מדע פטריוטי.
 
שניהם, ככל נכס רב-ערך, שייכים לעולם כולו, ורק באמצעות השפעה הדדית חופשית ניתן להנחילם לכל מי שחי בוזמנית", כניסוחו של גיתה.
 
ואף-על-פי-כן התרחבו הקשרים בין מדעני שתי הארצות מאז הצעדים ההססניים הראשונים בשנות השישים, והם משתרעים היום על פני כל מכוני המחקר בישראל ובגרמניה. גרמניה הפכה לשותף החשוב  ביותר של ישראל במחקר ובשיתוף פעולה בתחום האזרחי.
 
גיתה, בהיר המחשבה, אכן צדק: החוקרים, מטבעם, אינם מוגבלים ע"י לאומיות, ורגשות או דעות קדומות אינם מעכבים אותם. הם מחפשים את המוחלט. יוהן גוטליב פיכטה כבר אמר בשעתו: "אהבת המוחלט, בדומה לאהבת האלוהים, היא היסוד הרוחני האמיתי של השכלתנות, יסוד המשרה שלווה ואושר; אך הביטוי הטהור ביותר של המוחלט הוא המדע, שאותו -בדומה למוחלט- ניתן לאהוב בזכות עצמו
בלבד".
 
אנשים שהמכנה המשותף שלהם הוא אהבת המדע עצמו, וששאיפתם היא הבנת המדע - מסוגלים לפתח שיתוף פעולה ביניהם ביתר קלות מאשר אנשים אחרים, ובדרך זאת מסוגלים הם לקדם יחסי אנוש ולהסיג לאחור דעות קדומות.
 
הבעיה הגדולה ביותר של הישראלים והגרמנים בתקופה שלאחר המלחמה היתה הפחד מפני הרוחות הרעות של העבר. כפי שציינתי כבר דחינו, אנו הישראלים, במשך שנים כל מגע עם הגרמנים, גם מגע עם הדורות הצעירים שלא נשאו באחריות כלפי העבר הנאצי, זאת מכיוון ששמענו שהגרמנים הדחיקו לחלוטין את העבר. עובדה היא שגם אנו -הישראלים והיהודים ברחבי תבל- הדחקנו הרבה מאוד במשך שנים רבות. מובן מאליו שאנו הדחקנו את העבר מתוך מניעים שונים לחלוטין. אולם אנשים המדחיקים משהו משולים למי שחיים עם גווייה במרתף, ואינם מסוגלים למצוא מרגוע לרוחם. שיתוף הפעולה המדעי הוא שעזר לנו במידה רבה ללמוד להסתדר עם המחשבות האפילות ביותר. ומדוע היה המדע יכול להוביל לתוצאות שכאלה? וכי אין המדע תחום טכני, מתימטי, מוגבל ביותר? לעתים קרובות מאשימים את המדענים שאינם מבינים דבר בעניינים שמחוץ לתחום מקצועם, כמו למשל בפוליטיקה, בספרות או בבעיות סוציאליות.
 
היה מי שקבע שהמדע אינו מסוגל לחשוב. על כך העיר מרטין היידגר: "אי-יכולתו של המדע לחשוב אינה חיסרון כי אם יתרון.
 
המדע הוא התיאוריה של האמת". מדע טהור, חופשי ממחשבות אחרות, עשוי להיות עבור המדחיקים משני הצדדים אמצעי להתגברות על פחדיהם.
 
ועם זאת היתה פריצת הדרך של המדע ביחסי ישראל גרמניה עשויה להישאר בבחינת צעד בודד, פריצה ללא המשך. ומה יתרחש לאחר פריצת הדרך? במאה ה91- וגם במאה ה02- לעגו רבים למדע, בטענם שאינו אלא אשליה. האמנם יתברר בסופו של דבר שהמדע הוא הטעיה, המסוגלת לפעול רק זמנית לעידוד יחסים בין עמים? רק באופן זמני וחלקי .
 
על כך אמר זיגמונד פרויד במאמרו עתידה של אשליה: "לא, המדע שלנו אינו אשליה. אולם תהיה זאת אשליה להאמין שנוכל להשיג ממקור אחר את מה שהמדע אינו מסוגל לספק לנו".
 
עובדה היא שבמקביל ליחסים הבין-אישיים שצמחו מתוך שיתוףהפעולה המדעי חל גם מפנה עמוק ביחסים בין גרמניה וישראל.
 
התפתחות זאת חזקה עליה שתשפיע במוקדם או במאוחר על כל שארתחומי החיים הלאומיים בשתי הארצות.
 
הניתן, אם כן, לראות את הקשרים הבין-אישיים כהישג וכניצחון שלהמדע? אישיות היסטורית המוכרת בעיקר כמצביא -נפוליון- אמרה:"הניצחונות האמיתיים הם הניצחונות על הבורות", והוסיף הגנרל הדגול: "הכידונים נסוגים בפני האדם המעוצב על-ידי המדע. . . .
 
יש בעולם רק שתי מעצמות" אמר, "החרב והרוח. לטווח ארוך תנצח תמיד הרוח את החרב". כובש זה התרשם עד כדי כך מהמדע עד כי הצהיר מאוחר יותר בחייו: "אם אשיג אי-פעם שלום, אקדיש את עצמי
לחינוך ולפיתוח המדע, כי הם הערובה היחידה והאמיתית לשלום נצחי, כלומר - הערובה לעתיד".
 
כפי שלימדה אותנו ההיסטוריה, איבה ודעות קדומות הן אויבות האנושות. הן קרקע הפורייה למלחמות, שכן הן מפרידות בין בני אדם. תולדות היחסים בין הרפובליקה הפדראלית של גרמניה לבין מדינת ישראל הן המסובכות שבתולדות יחסים כלשהם אי-פעם, וזאת למרות שכמדינות הן לא ניהלו ביניהן מלחמה. הקושי נבע מהסתייגויות שבנו העמים אלה מאלה. היה זה המדע שהניח גשרים על פני התהום הזאת. יחסי גרמניה-ישראל הם משל ודוגמה לתפקיד המדע בפיתוח יחסים בין-אישיים בעולם כולו, הם הדוגמה לכך שדווקא המדע הוא הגשר לקשרים בין-לאומיים.
 
חתני הפרס דהיום הם דוגמה חיה ומעודדת לעבודה משותפת של מדענים ולתוצאותיה. פעולה חגיגית זו היא סמלית מבחינות רבות: פרס קרבר מוגש ע”י פרופ' הוברט מרקל, נשיא החברה ע"ש מקס-פלנק;
הכבוד מוענק במשותף לישראלי אחד, לחוקרים גרמנים, ומעבר לכך למדען מדרום אפריקה - ארץ אשר עוד לפני זמן קצר מאוד נאלצה להתמודד עם בעיות חברתיות קשות ביותר.
 
המדע אם כן, כגשר לקשרים בין-לאומיים?
 
כמובן שכן!
 

לשיתוף:

 

 

 

 

פודקאסטים
אינסטגרם