ובחרת בחיים

06.10.2002
06-10-2002
 

אתיקה ומוסר בעולמה של הגנטיקה המולקולרית: פרופ' אפרים קציר המחלקה לכימיה ביולוגית
 
המאמר מבוסס על הרצאה שפרופ' אפרים קציר נשא בכנס לזכר פרופ' אהרן קציר

 
 
 
 
ההישגים המדעיים בתחום התורשה המולקולרית, העניין הגובר והולך בתורשת האדם והמאמץ להבין תכונותיו של האדם העוברות בתורשה, הגיעו בשנים האחרונות לשלב שבו המדענים העוסקים בתחומים אלה חייבים, יותר מתמיד, להתמקד גם בהיבטים החברתיים והמוסריים של עבודתם.
 
כשאני חושב על העניינים האלה, איני יכול שלא להיזכר באחת מפגישותי המרובות עם הפיסיקאי הנודע איזידור רבי, חתן פרס נובל לפיסיקה לשנת 1944. מכיוון שידעתי שבילדותו התחנך ב"חדר", שאלתי אותו אם חינוכו ב"חדר" סייע לו להיות לפיסיקאי טוב. הוא אמר: "אני חושב שכן, משום שבכל פעם שחזרתי הביתה מהחדר, אמי לא שאלה אותי 'מה למדת?' אלא 'האם שאלת היום שאלה טובה?'. כך הוא למד לשאול שאלות טובות, ובהמשך מצא לכמה מהן תשובות טובות. גם עלינו לשאול היום כמה שאלות מוסריות וחברתיות בתחום המחקרים המתקדמים במדעי החיים. אולי לא נוכל לענות מיד על כל השאלות האלה, אבל עצם העלאתן מבטיחה דיון שאולי בסופו, בעוד שנים אחדות, יימצאו כמה תשובות.
 
כשאנחנו מנסים להבין את עצמנו מבחינה גנטית, להכיר את הגורמים הקובעים את המחלות שלנו ואת התכונות שלנו, תוך הסתייעות בגנטיקה, כימיה, פיסיקה, ומתמטיקה, עלינו להוסיף כמה סימני שאלה, ולשאול לא רק את השאלות המדעיות המתבקשות, אלא גם מה נכון ומה לא נכון לעשות, מה טוב ומה לא טוב. כיצד להחיל את עקרונות המוסר על המחקר המדעי העכשווי והמודרני ביותר. כיצד להחיל אותם על המדע העתידי, שאפשר להניח שיהיה מלהיב עוד יותר מהמדע המוכר לנו היום.
 
בתורה, בספר דברים, נאמר: העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ, החיים והמוות, נתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים, למען תחיה אתה וזרעך. עניין הבחירה הוא האופייני לעיסוק בשאלות מוסריות. בכל שאלה מוסרית אנו נדרשים לבחור בין טוב לרע. אבל מה הם טוב ורע במדע?
 
הנה כמה דוגמאות: זה זמן רב אנו יודעים שבתוך ביצית מופרית של כל יצור חי ושל כל צמח מצוי כל המידע הדרוש להתפתחותו של העובר, של בעל החיים הצעיר ושל בעל החיים הבוגר. כל התכונות האלה - העוברות בתורשה מדור לדור - צפונות בגרעיני התאים החיים. בגרעינו של כמעט כל תא חי בגוף האדם, קיימים 23 זוגות של כרומוזומים, כל כרומוזום בנוי מחומצת גרעין - DNA, ובתוך ה-DNA, כתובות בצופן של ארבע אותיות כימיות, כל התכונות התורשתיות.
 
גן הוא קטע של DNA, הקובע תכונה מסוימת. לאדם יש בערך מאה אלף גנים, המכילים בערך שלושה מיליארד אותיות כימיות. מדובר במולקולת סליל ארוכה מאוד. אם נפרוש את ה- DNA שמצוי בתא אחד מגופנו, נקבל חוט מולקולרי שאורכו כשלושה מטרים (כדאי לזכור שקוטר התא הוא, בערך, עשירית מילימטר). בגוף האדם קיימים, פחות או יותר, עשרה בחזקת חמש עשרה תאים. מכאן עולה שאם נחבר את ה- DNA של כל התאים זה לזה ונפרוש אותו, נקבל חוט מולקולרי שאורכו מיליוני קילומטרים.
 
החוט המולקולרי הזה, או, ליתר דיוק, סדר האותיות הכימיות שמרכיבות אותו, הוא, בעצם, מין כרטיס זיהוי שקובע את תכונותיו של כל אדם. אבל האם מותר להתייחס למידע הכלול בכרטיס האישי הזה כאל מידע הנתון ברשות הכלל? נניח שפלוני חולה במחלה מסוימת, או נניח שעל פי המידע הכלול בגנים שלו אפשר לדעת שהוא יחלה במחלה מסוימת בעוד שנים אחדות. האם נכון שקרוביו וידידיו ידעו על כך?
 
האם טוב שחברת הביטוח שלו תקבל את המידע הזה? האם ראוי שמעסיקו ידע על הצפוי לו? רבים מסכימים שהשאיפה לשמור על כבודו וחירותו של כל אדם מחייבת, שהמידע הגנטי יישמר בסודיות מוחלטת בין האדם לבין רופאו. אבל מצד שני, רצוי מאוד להימנע מלהפיץ ליקויים גנטיים תורשתיים. ראוי בהחלט להיטיב את המאגר הגנטי האנושי ולהוציא ממנו כל מיני גנים מזיקים. האם זה לא מזכיר את האאוגניקה, שבשמה ניסו הנאצים לטהר את המין האנושי מכל מיני רכיבים שהיו "פסולים" בעיניהם? אבל האאוגניקה לא היתה המצאה נאצית. הנה, למשל, מקס נורדאו שעל שמו קרויים רחובות רבים בערי ישראל, האיש שנחשב לפילוסוף של הציונות, כתב בשנת 1895 ספר בשם "דגנרציה", שבו הוא מחלק את המין האנושי לשניים: האדם הנבון והאדם העבריין. העבריינים לפי נורדאו הם זונות, גנבים, אלה שכל הזמן יש לעזור להם, והוא מציע להיפטר מהם בדרכים אלה או אחרות.
 
ג'ורג' ברנרד שאו פירסם ביקורת על הספר וכתב שזהו ספר פתולוגי של איש חולה.
 
אם כך, האם האאוגניקה רעה או טובה? האם היא מוסרית או בלתי מוסרית? אם, למשל, יתברר שהעובר שגדל ברחם אמו נושא פגם גנטי שיגרום לו לחלות במחלה קשה מאוד הגורמת, בין היתר, לנכות קשה, או פיגור שכלי, האם מותר להמליץ במקרה כזה לבצע הפלה? כיום עושים זאת במקרים שבהם מתגלה כי העובר לוקה בתסמונת דאון ("מונגולואידיות"), או במחלת טאי-זקס. האם צריך להרחיב את הרשימה הזאת? האם עדיף למות מאשר להיות נכה כל החיים? האם החיים עדיפים בכל מקרה?
 
נניח, למשל, שאישה שואלת את הרופא שלה מה הסיכויים שייוולד לה בן נכה, או חולה, והוא מרגיע אותה ואומר לה ש"יהיה טוב", אבל אחר כך, בכל זאת, נולד בן חולה ונכה. האם הילד יכול לתבוע פיצויים מהרופא? למדע עשויה להיות הצעה לפתרונם של מקרים מסוג זה. למשל, אפשר לבצע הפריה חוץ גופית ולהתחיל לגדל את העובר מחוץ לרחם האם עד לשלב שהוא כולל שמונה תאים. בשלב זה אפשר להוציא מהעובר תא אחד, לקבוע את מבנהו הגנטי ולדעת בבירור אם הילד שייוולד מהעובר הזה יחלה במחלה גנטית תורשתית  כולשהי. אם הוא בריא, אפשר להשתילו ברחם האם ולהביא לסיום ההריון. כך אפשר להשיג מידה לא מבוטלת של ביטחון בבריאותו של הילד שייוולד, דבר שיכול לחסוך הרבה חרדה וסבל.
 
שאלה נוספת, שכבר מיתדפקת על דלתותינו קשורה בגנים המלאכותיים. האם מותר לצרף גנים מעשה ידי אדם למטען הגנטי התורשתי שלנו? האם מותר להתערב ממש במעשה הבריאה? האם מותר לנו לכוון את האבולוציה שלנו עצמנו? אני סבור שמותר לנו לעשות זאת.
 
אני חושב שהגן המלאכותי הוא חלק בלתי נפרד מהתרבות האנושית, ואסור לנו להתעלם ממנו ולהימנע מהשימוש בו. זה כמובן מעורר שאלה אחרת: האם מותר לנו להחליט מהו הגנום האופטימלי, העושה אדם "תקני"? האם עלינו לשאוף לכך שכל אוכלוסיית העולם תהיה מורכבת מאנשים "תקניים" שכאלה? לי נראה שה"תקניות" היא רעיון שלילי, לא רק מבחינה מוסרית, אלא גם מבחינה מעשית. הרב-גוניות של הטבע, מעניקה לנו ייתרון גדול שבלעדיו, למעשה, קשה לתאר את עולם החי כולו. יתרונותיה של הרב-גוניות לעומת ה"תקניות",מובילים, כמובן, לדיון בשאלת שיבוטם של בעלי חיים, עניין שעלה באחרונה לכותרות בעקבות הצלחתם של חוקרים מסקוטלנד בשיבוט כבשה. החוקרים שעשו זאת, לקחו תא אחד מעטינה של הכבשה, הוציאו ממנו את הגרעין, ובו המידע הגנטי, ושתלו אותו בביצית שהוצא ממנה המטען הגנטי שלה. כך נוצר עובר המכיל את הגנום המלא של "אמו" (בעוד שבדרך הטבע, הגנום של עוברים מכיל מחצית מהגנום של האב, ומחצית מהגנום של האם). זה ניסוי לא כל כך פשוט מבחינה טכנית, אבל העיקרון שלו אינו מסובך. האם השלב הבא יהיה שיבוט בני-אדם? הפניתי את השאלה הזאת לרב יעקובוביץ שהיה הרב הראשי באנגליה. הוא אמר: פעולות שדרושות לריפוי חולים, מצווה לעשותן, אבל השיבוט מיותר, ולכן הוא אסור.
 
אבל מה באשר לשיבוט פרות שיניבו כמות גדולה במיוחד של חלב? מה באשר למניפולציות גנטיות שיגרמו לפרות לייצר בחלבן חומרים תרופתיים שונים הנחוצים לאדם? זה בוודאי אינו מיותר, אבל האם זה טוב? האם זה מותר? הרב יעקובוביץ מזכיר בהקשר הזה את הגולם של המהר"ל מפראג, שסופו ידוע. מדוע לייצר יצורים מלאכותיים?
 
הוא שואל, אם סופם יהיה כסופו של הגולם מפראג? לדבריו, אנשים באים מאהבה. "מי יאהב איזה ילד שנוצר מאיזה תא, בלי מעשה הבחירה של זוג?" הוא שואל שאלה שמהווה גם תשובה על עצמה.
 
בהזדמנות אחרת שוחחתי על העניין עם השופט חיים כהן. הוא אמר לי שעל פי האמונה הדתית, אלוהים יצר את האדם בבטן אמו, ואסור לנו לנסות ולהתחרות במעשה הבריאה. "יתר על כן", אומר השופט כהן, "אלוהים מקפיד על השוני בברואיו, בעוד שהאדם העוסק בשיבוט גנטי, כמוהו כמי שטובע מטבעות זהים באותו חותם. כך שלמעשה, ה'בריאה' האנושית נחותה בהרבה מהבריאה האלוהית, ולפיכך מוטב להימנע ממנה. גם מבחינה משפטית, ייחודו של האדם הוא כבודו. אם נשבט בני אדם ונגרום בכך לקיומם של, נניח, מאה בני אדם זהים, נשלול מהם בכך את ייחודם ונפגע בכבודם כבני אדם.
 
השופט כהן סבור שמוטב שמי שידונו בשאלות מסוג זה יהיו, בעיקר, סוציולוגים ופילוסופים. לא רק רופאים שרואים את האדם בחולשתו ואינם מכירים את עוצמתו. לא רק משפטנים שמכירים את האדם ברישעתו. ולא רק תיאולוגים שרואים את האדם בטפשותו. בעצם, אומר השופט כהן, צריכים כולם לשבת ולדון בכך יחד, ולאזן זה את גישתו הצרה של זה. אבל מעבר לכל אלה, השופט כהן אומר כי מי שעוסק בכל האספקטים של גנטיקה, אאוגניקה, ניסיון להכניס גנים חדשים, חייב לאהוב את האדם בראש וראשונה באופן כללי ובלתי מותנה.
 
אמנת הלסינקי, לעומת זאת, מנסה להתמודד עם שאלת האסור והמותר במחקר, באמצעות מושגים שכלתניים ולא באמצעות הרגש: על פי האמנה הזאת, רופאים ומדענים רשאים לבצע מחקרים אך ורק אם הטיפולים המבוצעים במסגרת המחקרים האלה נעשים לטובת המטופלים, בידיעתם ובהסכמתם המלאה. כבוד האדם וחירותו קודמים לכל המטרות המדעיות הנעלות ביותר. הרמב"ם היטיב לבטא את ההשקפה הזאת בתפילה שנהג לשאת לפני שיצא לטפל בחולים: "אלוהים, בטרם אצא למלאכת הקודש של ריפוי מעשי ידיך, שטוחה בקשתי לפניך, שתקנה לי חכמה, ודעת, וצניעות כדי שאפעל באמונה, כדי שלא אסטה לעולם מהאמת ושעושר ופרסום לא יפתוני. עזור לי לראות בכל אדם סובל הבא לראותני, אדם ורק אדם. ואל יהיה עשיר מכובד בעיני יותר מהעני, טוב או רע, ידיד או שונא, כולם יהיו שווים בעיני".
 
אבל האמת היא שכל הדיונים האקדמיים עלולים להחוויר אל מול דוגמאות אמיתיות מהחיים. למשל, נניח שלמשפחה מסוימת יש ילדה קטנה, אהובה על ההורים, על החברים שלה. הילדה הזאת מוכשרת, מכניסה אור הביתה, אבל היא חולה בלוקמיה, ובתוך זמן לא רב, תלך לעולמה. האם מותר להורים לשבט ילדה כמוה? לקחת ממנה תא אחד וליצור ממנו, מחדש, את אותה ילדה שהם כל כך אוהבים? נראה לי שגם פילוסופים יתקשו לענות תשובה מידית על השאלה הזאת.
 
האם האהבה היא המפתח לניהול מוסרי נכון של הביולוגיה המולקולרית המודרנית, כפי שסבורים הרב יעקובוביץ' והשופט כהן? האם טובתו של האדם הבודד קודמת לכל כפי שנקבע באמנת הלסינקי? האם בריאותו של כל מטופל היא חזות פני הכל כפי שהאמין הרמב"ם? נראה שהתשובה המלאה מורכבת בהרבה מכל אלה, ממש כפי שהמציאות שמציבה מולנו הביולוגיה המולקולרית המודרנית מורכבת מכל מה שידענו עד כה.
 
הנה כי כן, אנחנו חיים בעידן שבו המדע מתפתח במהירות עצומה, ולכן רק טבעי הדבר שיש לנו יותר שאלות מתשובות. עלינו רק להקפיד ולהמשיך לשאול את השאלות הנכונות, גם אם לא נוכל לענות מיד על כולן. עלינו להמשיך ולדון בעניין עד שבסופו של דבר, בעוד שנים אחדות, אולי, יימצאו לנו כמה תשובות.

שתף

שתף