החיסון תלוי בהקשרו

06-10-2002

 

 

בין החורשות והמדשאות המקיפים את בנייני המעבדות שבמכון ויצמן למדע, עומד פסל המייצג עץ, מעשה ידיו של הפסל הישראלי מנשה קדישמן. צורתו הגשמית של הפסל כלל אינה מזכירה עץ, ובכל זאת, היא יוצרת עץ מדומה, העשוי, למעשה, מאוויר. כדי לבנות את הפסל, קדישמן חתך צללית של נוף עץ, מחמישה לוחות מתכת. את הלוחות האלה הוא הציב על הקרקע, כשהם מצטלבים זה בזה, ויוצרים מעין חלל תלת-ממדי הדומה בצורתו לחלל שעץ אמיתי עשוי למלא. כך, למעשה, קדישמן הציג לפנינו "עץ", באמצעות תחימת הרקע שלו.

 

רעיון דומה הדריך, מן הסתם, את אשר בעת שיצר את ההדפס הקרוי "גבול המעגל 4". בתמונה זו מופיעים שדים שחורים הממלאים את המרווחים שמפרידים בין מלאכים בהירים, כאשר למעשה, כל קבוצה משמשת רקע לקבוצה האחרת. בעצם, קשה מאוד ואולי בלתי אפשרי, להבחין ולזהות את שתי הקבוצות בעת ובעונה אחת. בדרך כלל, או שאנחנו רואים שדים שחורים על רקע לבן חסר משמעות, או שאנחנו רואים מלאכים לבנים על רקע שחור, חסר משמעות. כך או כך, ההבחנה בדמות תלויה תלות מוחלטת ביכולת להגדיר את גבולותיה ולנתק אותה מהרקע שלה, מסביבתה.

 

מרכזיותה של היכולת לתחום תחומים ולהגדיר גבולות בהוויה המציאותית שלנו, מתבלטת במלוא חריפותה בספר בראשית. שם מתוארת בריאת העולם בעיקר כהבחנה והבדלה, בין הארץ לשמים, בין האור לחושך, בין היבשה לים, וכך הלאה. כדי לבצע את ההפרדה, די היה לקרוא לדברים בשמות שונים. החושך נקרא לילה והאור נקרא יום.

 

כדי ש"דבר" כלשהו יזכה לקיום עצמי, נפרד, יש להגדיר במדויק את גבולותיו ולהבדילו (למשל, באמצעות מתן שם), מהרצף הכללי של המציאות.

 

באופן לא מפתיע, אולי, גם המערכת החיסונית, העוסקת ללא הרף בהבחנה בין ה"עצמי" לבין כל השאר, מגדירה בכך, למעשה, את ה"עצמי" (וכפועל יוצא מכך היא גם מגדירה את ה"זר"). הדבר דומה לדרך שבה קדישמן ואשר הגדירו "דברים" באמצעות הגדרת הרקע שלהם, אלא שבמקרה של המערכת החיסונית - המבדילה בין ה"עצמי" לבין ה"זרים" - עולה שאלה: מי מהם, ה"עצמי" או ה"זר", הוא היצירה, או הנושא המובדל, ומי מהם הוא הרקע שהוא בבחינת "כל השאר"?

 

התפיסה שהיתה מקובלת עד לאחרונה במדעי החיסון קבעה באופן חד-משמעי כי הזר הוא היצירה שהטבע ביקש להדגיש את גבולותיה, ואילו ה"עצמי" הוא הרקע. המערכת החיסונית התוקפת את ה"זר", מגדירה בכך, למעשה, את גבולותיו של "עצמי" שכמו העץ של קדישמן, הוא חסר ממשות. לפי התפיסה הזאת, המערכת החיסונית נולדת כשהיא חסרת פניות, כלוח חלק. בגרסתה הבראשיתית היא כוללת כמות אסטרונומית של קולטנים, שכל אחד מהם מתאים במבנהו, באופן ייחודי, ל"שלט זיהוי" של אויב מסוים אחד (שבשלב בראשיתי זה, הוא תיאורטי בלבד). היצמדות של הקולטן ל"שלט הזיהוי" (אנטיגן) המתאים לו, תהווה אות לכך שהאויב התיאורטי הוא מעכשיו אויב מעשי, מציאותי. אות זה מביא לפתיחת מלחמה כוללת של המערכת החיסונית נגד האויב ה"זר" שהתגלה.

 

בשלב הבראשיתי, הקדם לידתי, או בימים הראשונים שלאחר הלידה, המערכת החיסונית כוללת קולטנים המתאימים ל"שלטי זיהוי" של רקמות וחומרים השייכים גם ל"עצמי" וגם ל"זר". קיומם של קולטנים המזהים את ה"עצמי" כ"אויב", עלול להביא לפתיחתה של מלחמת אזרחים בגוף, שבה המערכת החיסונית תתקוף ותהרוס רקמות וחומרים החיונים לפעולתו התקינה של הגוף. אבל, לפי התפיסה שהיתה מקובלת עד לאחרונה במדעי החיסון, בשלבים המוקדמים האלה לפעולתה של המערכת החיסונית, הקולטנים שפוגשים אנטיגנים השייכים ל"עצמי" - מתחסלים, בעוד שהקולטנים הפוגשים אנטיגנים זרים, משגשגים ומתפתחים. כמו קדישמן, המערכת החיסונית "חותכת" את הצללית של ה"עצמי" ומוציאה אותה מתוך הרקע הכללי שלה. כך היא נותרת עם תמונה ברורה וממשית באשר לדמותו של הזר, בעוד דמותו של ה"עצמי" המדומה נעלמת ממנה.

 

על פי התפיסה הזאת, תופעת החיסון העצמי יכולה להתחולל רק כאשר המערכת החיסונית מכירה, לפתע, מרכיבים שונים של ה"עצמי", תופעה המובילה את המערכת החיסונית למלחמה נגד הגוף והמערכות החיוניות לו, דבר שמשמעותו היא התחוללות מחלה אוטו-אימונית. במלים אחרות, מחלה אוטו-אימונית תפרוץ כאשר אנטיגן עצמי האמור להיות מדומה, בלתי-מזוהה על ידי המערכת החיסונית, יהפוך לפתע לאנטיגן עצמי "אמיתי" שהלימפוציטים (תאי הדם הלבנים הנושאים את הקולטנים המותאמים לזיהוי אויבים זרים), מסוגלים להבחין בו ולזהות אותו - בטעות - כאויב זר שיש לתקוף אותו ולהשמידו.

 

עקרון פעולה זה, שהציעה התפיסה שהיתה מקובלת עד לאחרונה במדעי החיסון, התערער משהו, לנוכח ממצאים המראים כי גם מערכות חיסוניות בריאות גדושות בתאי B -ו T המכירים אנטיגנים עצמיים.

 

כלומר, התמונה שיש למערכת החיסונית באשר לדמותו של העצמי הבריא היא ממשית, לא מדומה. ממש כפי שבמצבים מסוימים, העץ של קדישמן יכול להיראות ממשי בעיני המתבונן. האם מכך אפשר להסיק שהמערכת החיסונית מתוכננת מלכתחילה כדי לפגוע ב"עצמי"?

 

כדי לענות על השאלה הזאת, אפשר לחשוב על "הומונקולוס חיסוני", הדומה במידת מה ל"הומונקולוס" המקורי (שהוא, לפי התפיסה הימי-ביניימית, מעין "דמות אדם זעיר" היושב בראשו של כל אדם ו"מייצג" ו"מנהל" את מוחו"). ה"הומונקולוס" מפעיל את תאי העצב במוח, ואילו ה"הומונקולוס החיסוני" מפעיל את תאי המערכת החיסונית. משהו מהתפיסה הזאת מומחש בתמונת המלאכים והשדים של אשר. הבה נניח - למען כבודנו העצמי - שהמלאכים הלבנים מייצגים את ה"עצמי" ושהשדים השחורים, מייצגים את הזר. אילו תכונות בתמונתו של אשר מביעות את הדרך שבה המערכת החיסונית מבחינה בין העצמי לזר? מה משותף למלאכים ולשדים, ומה מייחד כל קבוצה? כדי לענות על השאלות האלה, הבה נהרהר בארבעה ממרכיביה של היצירה הזאת: חומר, תוכן, מקור והרמוניה.

 

אשר יוצר את המלאכים ואת השדים מחומרים זהים: נייר ודיו.

 

כלומר, שתי הדמויות, מלאך ושד, חולקות את אותה מציאות גשמית ואת אותן תכונות חומריות, דבר שאינו מאפשר להבדיל ביניהם על בסיס חומרי. ההבדל בין מלאך לשד מתבטא רק בתגובה שהם מעוררים בנפשנו. אנו יכולים להכיר את שניהם, אך על אף שבמובן הפיסיקלי הם זהים לחלוטין, אנו מסוגלים להגיב כלפי כל אחד מהם, בנפרד, באופן שונה.

 

על פי תפיסתי, בדרך זו בדיוק המערכת החיסונית בונה את הדמויות של ה"עצמי" והזר. המערכת מכירה ומסוגלת לזהות, הן את האנטיגנים הזרים והן את העצמיים. מבחינתה, ה"עצמי" והזר, שניהם ממשיים ומציאותיים. במובנים מסוימים, שניהם כמעט שווים זה לזה, ואף אחד מהם אינו "מדומה" או "תיאורטי" בלבד. אבל, למזלנו, בדיוק כפי שאנחנו מגיבים בדרך שונה למלאכים ולשדים של אשר, אנחנו - בדרך כלל - מגיבים באופן שונה לאנטיגנים העצמיים ולאנטיגנים הזרים: אנו מטפחים ומגינים על הראשונים, ותוקפים ודוחים את האחרונים.

 

אנטיגנים עצמיים ואנטיגנים זרים בנויים מאותם חומרים ופועלים באותן אופן. היכולת להבדיל ביניהם - כמו היכולת להבדיל בין המלאכים לשדים של אשר - תלויה אך ורק בפרשנות. היכולת להבחין במלאכים - או בשדים של אשר, נובעת במידה רבה מהעובדה שאנו יודעים מראש מהם, ומה צורתם של מלאכים ושדים. מתבונן מתרבות זרה היה מתקשה להבחין בהם, ואולי לא היה מסוגל להבחין בהם כלל.

 

באותו אופן, העצמיות והזרות של אנטיגן תלויה בפרשנות שמעניקה להם המערכת החיסונית. היכולת לקבוע פרשנות מחייבת את המפרש לקבוע מה העיקר ומה הטפל בתמונה שלפניו. מהו ה"נושא" ומהו ה"רקע".

 

הנושא הוא התכונה העיקרית של הדמות, המאפשרת להגדירה ולהפרידה מהסביבה, או מהרקע. העץ של קדישמן, העשוי מאוויר, יכול להיות מובדל פיסית מהסביבה, בהיותו עשוי מתכת, אך הוא לא יכול להיות מזוהה כעץ, אלא אם כן המתבונן יודע מראש, על פי ניסיונו, מהי צורתו של עץ. המלאכים והשדים של אשר עשויים פיסית מאותו חומר, ולכן ההבדל בינהם תלוי באופן מוחלט במחשבתו, בניסיונו ובזיכרונו של המתבונן.

 

ההומונקולוס החיסוני הוא אותו חלק של המערכת החיסונית, המזהה בבירור מספר לא גדול של אנטיגנים עצמיים "בסיסיים" כגון אינסולין או חלבוני עקה שונים. כדי להבחין בין "עצמי" לזר, ההומונקולוס החיסוני זקוק למעט מאוד מידע. הוא עושה זאת בדומה לדרך שבה אנו מבחינים במבט חטוף בין שד למלאך (על אף העובדה ששניהם דמויי אדם בליווי תןספות קטנות, יחסית, כמו כנפיים למלאכים וקרניים לשדים). ההומונקולוס החיסוני שומר ב"זיכרונו" תמונה מינימליסטית של ה"עצמי" ושל האנטיגנים העצמיים. דימוי מינימליסטי זה מסוגל, בקלות, להבחין בין ה"עצמי" לבין פולשים זרים לגוף, כגון חיידקים גורמי מחלות, נגיפים שונים, וכו'. כדי להבחין ולזהות חיידק פולש, המערכת החיסונית אינה צריכה לבחון בדקדקנות את כל מרכיביו. די לה, לשם כך, ב"מבט אחד מהיר".

 

מקורות מהו מקור ההכרה הקולקטיבית בדבר צורתם הבסיסית של עצים, מלאכים, שדים ואנטיגנים? מדוע ההומונקולוס החיסוני מכיר רק מספר קטן, יחסית, של אנטיגנים עצמיים? כיצד המידע הבסיסי והמועט הזה מאפשר למערכת החיסונית לבחון כמות אסטרונומית של אנטיגנים, ולפרש, מי מהם שייך ל"עצמי" - ולכן אין לתקוף אותו; ומי מהם אינו אלא אויב זר, שיש לתקוף אותו ולהשמידו? באופן בסיסי, היכולת לבצע את ההבחנה הזאת דומה ליכולת להבחין בין ה"נושא" לרקע, בין המלאכים לשדים, בין העץ של קדישמן ללוחות הפלדה המהווים לו רקע.

 

כדי לנסות ולענות על השאלות האלה, כדאי אולי להעלות שאלה אחרת: האם אסקימואי שמימיו לא ראה עץ יוכל להבחין בעץ של קדישמן? האם אדם שאינו יודע מה צורתם של מלאך ושד, יוכל להבחין במלאכים ובשדים של אשר? ומכיוון שהתשובה על כך ברורה כמעט מאליה, אפשר להמשיך ולשאול: איזו חוויה מוקדמת מעניקה למערכת החיסונית את היכולת לפרש אם אנטיגן מסוים - שהמערכת "יודעת" לזהותו - הינו עצמי או זר?

 

ישנם שני מקורות של חוויות המסייעות למערכת חיסונית של פרט מסוים להבדיל בין אנטיגנים עצמים ואנטיגנים זרים: הראשונה היא החוויה ה"אבולוציונית" המוצפנת בתאיהם של כל הפרטים מאותו מין ביולוגי; והשנייה היא החוויות הייחודיות שחוו התאים השייכים לאותו פרט בלבד. המידע ה"אבולוציוני" הכללי נועד לאפשר לגוף להילחם באויבים זרים מובהקים, כגון טפילים פולשים, חיידקים, או נגיפים מסוגים שונים. היכולת של המערכת החיסונית להכיר את האנטיגנים ("שלטי הזיהוי")של הפולשים האלה מבוססת בין היתר גם על ההקשר: מולקולות "זרות" נוספות המצויות בקרבת האנטיגן, או צמודות אליו. לעומת זאת, אותם אנטיגנים עצמם שיזוהו על ידי המערכת החיסונית אך לא יימצאו בהקשר "זר", לא יותקפו. המערכת תפרש את נוכחותם כתופעה רצויה לגוף, על אף העובדה שמקורם זר.

 

ה"פרשנות" של השילוב בין אנטיגנים שונים לבין ההקשר הסביבתי שלהם נובע מהניסיון שהמערכת החיסונית רוכשת במשך הזמן במגעיה עם אנטיגנים עצמיים ואנטיגנים זרים. בניסיונות במעבדה אפשר ליצור מפגשים מוקדמים כאלה, ולכוון בדרך זו את תגובותיה העתידיות של המערכת החיסונית, להופעתם של אנטיגנים שונים, בהקשרים שונים. בדרך זו, בטבע, רוכש ההומונקולוס החיסוני את תכונותיו הבסיסיות.

 

הפסיכולוג יונג וממשיכיו מאמינים בקיומה של "מורשת" אנושית קולקטיבית, כך שכל האנשים עלי אדמות מסוגלים בקלות יחסית "להיזכר" ולהבין כיצד נראה עץ, או שד, או מלאך. אם זה נכון, אפשר להניח שהאסקימואי, שייתכן כי מעולם לא ראה עץ, בכל זאת יכיר את העץ של קדישמן. בכל מקרה, המערכת החיסונית יכולה להכיר ולפרש מפגש עם אנטיגן מסוים, רק אם טבוע בה דימוי מובנה, אם כי פרימיטיבי, של "דמות האויב הזר".

 

מי שמביט בתמונתו של אשר, מחלק את תשומת לבו, ואת זמנו, בין המלאכים לשדים. אבל למעשה, התמקדות באחד מהם תוך התעלמות מהשני, תפיק תמונת עולם לא שלמה, בלתי מאוזנת, ולא הרמונית.

 

במקרה של התבוננות בתמונה, מחיר ההתעלמות והוויתור על ההרמוניה יהיה החמצה של חוויה אמנותית, אסתטית. לעומת זאת, התעלמות כזאת בחיים ה"אמיתיים", למשל בעולמה של המערכת החיסונית, עלולה להיות הרת אסון. הרמוניה היא אחת ממטרותיה העיקריות של המערכת החיסונית: יכולת להבדיל בין אנטיגנים עצמיים לבאנטיגנים זרים, תוך פרשנות נכונה של ההקשר שבו הם מופיעים, היא חיונית ליכולתה של המערכת להגיב נכונה. מחלה של המערכת החיסונית נובעת, לעתים קרובות מפגם בפרשנות, יותר מאשר מפגם בעצם היכולת ה"שגויה" להכיר אנטיגן זה או אחר. אנחנו רגילים לראות מלאכים לבנים ושדים שחורים, אבל כיצד נפרש את נוכחותם של מלאכים כהים ושדים בהירים? בדומה לכך, פרשנות לא נכונה לנוכחותם של אנטיגנים עצמיים הכלולים בהומונקולוס החיסוני, עלולה להביא לפריצתה של מחלה אוטו-אימונית, ולמלחמה כוללת של המערכת החיסונית, כנגד מרכיבים החיוניים לגוף. בפועל, אנו יודעים שהמערכת החיסונית משכילה להגיב ברמות שונות של סובלנות כלפי אנטיגנים עצמיים שונים, המופיעים בהקשרים שונים. כצד בדיוק היא "מקבלת את ההחלטה" כיצד לנהוג בכל אירוע? שאלה זו היא אחד מהאתגרים הגדולים העומדים כיום לפני המדענים החוקרים את המערכת החיסונית.