סיפורו של איש צעיר

ב-1949 קיבל חופשה מצה"ל כדי להמשיך את עבודת המאסטר – אותה סיים בהצטיינות. לאחר מכן הציע לו פרופ' ארנסט ברגמן לעשות דוקטורט בהדרכתו במכון ויצמן למדע. הוא בחר, כנושא, את מנגנון התסיסה של סוכר פנטוז בחיידקים. לאחר מכן נסע למחקר בתר-דוקטוריאלי במעבדתו של פרופ' ארתור קורנברג, חתן פרס נובל לרפואה, בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת וושינגטון בסנט לואיס. מחקרו שם התמקד בחומצות הגרעין – החומר הגנטי, ובמסגרתו גילה אנזים הקרוי פולינוקלאוטיד פוספורילאזה, שבעזרתו אפשר לייצר חומרים הדומים בהרכבם ובתכונותיהם לבסיסים המרכיבים את הדי-אן-איי והאר-אן-איי.

עם חזרתו למכון ויצמן, בשנת 1957, הקים, יחד עם פרופ' דוד אלסון, פרופ' תיאודור ויניק וד"ר מרדכי אברון, את המחלקה לביוכימיה, והפעיל מאמצים רבים למען צירופה של ישראל כחברה שוות זכויות באיגוד האירופי לביוכימיה (FEBS).

באחד מביקוריו של ראש הממשלה דאז, דוד בן-גוריון, במכון, הוא פגש את המדען הצעיר, ובשיחה שהתפתחה ביניהם שאל "איש צעיר, מדוע שלא תחקור את המוח האנושי? הרי עליונותו של האדם היא מוחו". אורי קיבל את האתגר, והציע להנהלת המכון להקים מחלקה חדשה. התעניינותו בנושא התפתחה בהדרגה, במקביל להתפתחותן של הביולוגיה המולקולרית והגנטיקה, והוא סבר שהגיעה העת ליישם גישות בין-תחומיות דומות גם בנוירוביולוגיה. הוא ניצל מילגה יוקרתית שקיבל מה-NIH כדי ללמוד יותר על התחום, וכשחזר ארצה ייסד במכון מחלקה לנוירוביולוגיה, שבראשה עמד עד צאתו לגמלאות בשנת 1988. בהנהלתו עסקה המחלקה בחקר פעולותיו של התא העצבי ובהתפתחותו, וכן ברקמות הקשורות למערכת העצבית, כמו שרירים ורשתית העין. מחקריו של אורי עסקו, בין היתר, בגידול מסוג נוירובלסטומה הנפוץ בעיקר בקרב ילדים. הוא גילה שני חלבונים שמדידת כמותם בתא מאפשרת לאבחן את המחלה עוד בשלביה הראשונים.

 

באחרונה מוקדשים מחקריו להבנת הגורמים למחלת הפרקינסון.