מיכאל סלע – פרקי חיים
מאת: יוסי גולדשטיין
הוצאת שוקן
383 עמודים
נדמה שמשפטים הפותחים במילים "החיים הם (שלוש נקודות)", הם מהנפוצים ביותר בתרבות האדם (אם לא הנפוצים ביותר). ובכל זאת, קשה שלא לפתוח סקירה על הביוגרפיה של פרופ' מיכאל סלע בציטוט פילוסופי. במקרה זה, נראה שבחירה טבעית עשויה להיות אמרתו של מישל מונטיין, הפילוסוף הצרפתי, בן המאה ה-16, שאמר כי "יצירת המופת הגדולה והמפוארת שלנו היא לדעת איך לנהל את חיינו".
אפשר לספר סיפורים רבים על חייו המרתקים של מיכאל סלע, אבל דבר אחד ברור: האיש ידע, ויודע, לנהל את חייו. במובן זה, מדובר בחיים שהם יצירת מופת מפוארת. מדובר באדם שהישגיו המדעיים חובקי עולם. אין עוד אדם, מלבדו, המעורב ישירות, ובאופן מרכזי ומהותי, בפיתוחן של שתי תרופות לשתי מחלות שונות בתכלית, תרופות שמיליוני בני-אדם חייבים להן את הארכת חייהם ושיפורם. מעטים האנשים, כמותו, שמילאו וממלאים תפקידי מפתח בעת ובעונה אחת בענייני מדינה, במדע, בכלכלה, באמנות ובתרבות.
כל אלה עשויים ליצור תחושה שמלאכתו של הביוגרף, ההיסטוריון פרופ' יוסי גולדשטיין, הייתה אמורה להיות קלה: יש כאן "סיפור" מצוין, עשיר במעשים גדולים, ובאנקדוטות אנושיות קטנות, משעשעות ומחכימות. אבל האפשרויות הרבות אינן משחקות, בהכרח, לידיו של הכותב. ה"חומר" רב, והמסגרת מחייבת ברירה. ובחירה, כידוע, אינה מדע מדויק. יש כאן מקום לערכים, לדעות, לתחושות ולהעדפות אישיות. הספר הזה, כך נראה, מביא את כל מה שצריך היה להביא, אך לא בטוח שלא השאיר בחוץ כמה סיפורים שראוי היה לספרם.
מיכאל סלע נולד בשנת 1924 בפולין. בהיותו נער עבר עם משפחתו לרומניה, ובשנת 1941 עלה לארץ ישראל. אחרי שקיבל תואר שני בכימיה מהאוניברסיטה העברית, בשנת 1946, הוא עבד בשירות ההעפלה באיטליה וכמזכיר מסחרי בצירות ישראל בצ'כוסלובקיה. עם שובו לישראל הצטרף למכון ויצמן, בו קיבל תואר PhD בשנת 1954. כעבור כ-20 שנה החל לכהן כנשיא השישי של המכון, תפקיד אותו מילא בשנים 1975–1985. יחד עם פרופ' רות ארנון וד"ר דבורה טייטלבאום פיתח את תרופת ה"קופקסון" לטיפול בטרשת נפוצה. עבודת מחקר אחרת שלו הובילה לפיתוח התרופה מעכבת הסרטן, "ארביטוקס".
אבל כמה אנשים יודעים שמקצועו הראשון של סלע היה אורג בדים? הוא למד את המקצוע בהיותו נער בן 14, פליט מפולין, על אדמת רומניה. כמה אנשים יודעים שהוא לא למד ביולוגיה, אלא כימיה ופיסיקה? תוך כדי עבודת המחקר שלו בכימיה הוא גילה עניין במדעי-החיים, ועבר לעסוק בהם.
מקום ראשון בתחרות ריקודים
הנה עוד פרטים שאינם נחלת הכלל: אנגלית היא שפתו השביעית, אחרי פולנית, גרמנית, רוסית, רומנית, צרפתית ועברית. אחרי שלמד אנגלית, למד גם איטלקית וצ'כית. כסטודנט באוניברסיטה העברית הוא השתתף בנשף ריקודים של האוניברסיטה, וזכה במקום הראשון בתחרות ריקודים סלוניים. הוא קרוב לריקוד, וכיום מכהן כנשיא אגודת הידידים של אנסמבל "בת-שבע". הרבה שנים לאחר מכן הוא הסביר לאפיפיור יוחנן פאולוס השני, מדוע פטנטים חיוניים לפיתוח תעשיית התרופות (ללא פטנטים, לחברות הגדולות לא יהיה כדאי להשקיע כסף בפיתוח ובניסויים קליניים).
הוא קיבל את פרס ישראל בהיותו בן 35 בלבד, יחד עם הסופר יזהר סמילנסקי, הצייר יוסף זריצקי, והשחקן יהושע ברטונוב. והוא לא "צנוע ידוע"; כלומר, ברגע בו הוצעה לו נשיאות המכון, הוא נענה מיד, ללא ספקות.
מפתיע משהו, אבל על אף אהבתו הרבה למוסיקה, הוא אינו יודע לנגן, ואינו קורא תווים. ואולי הדבר החשוב ביותר שמן הראוי ללמוד ממנו: לדעתו, ההיפך מאמת, אינו בהכרח שקר. הוא עשוי להיות אמת אחרת.
בשורה התחתונה, מדובר בספר מרתק, על אדם מרתק עוד יותר, שהוא בבחינת מועט המכיל את המרובה.