לחוד אבל ביחד

"לחוד אבל ביחד" – תחת כותרת זו התקיים באחרונה המושב השנתי ה-72 של המועצה הבין-לאומית ומועצת המנהלים של מכון ויצמן למדע, אשר נערך השנה לראשונה בתולדותיו במרחב הווירטואלי בשל מגיפת הקורונה. במסגרת האירועים השונים שכללו בין היתר הרצאות אורח של הכלכלן ההתנהגותי פרופ' דן אריאלי, מאמן הכדורסל דיוויד בלאט והאסטרונאוטית הבריטית הלן שרמן – וכן אירוע מחווה לנשיא המכון לשעבר, פרופ' חיים הררי, בהגיעו לגבורות – התקיים גם הטקס המסורתי של הענקת תוארי דוקטור לשם כבוד. השנה זכו בתארים הסופר מאיר שלו, אשת החינוך שירין נטור חאפי, הכימאית הבריטית קרול רובינסון, האימונולוג הבריטי פרופ' מרק פלדמן ושלושה מידידי המכון הבולטים והוותיקים – ד"ר אוריאל ארנון וגדעון המבורגר מישראל וקתרין בק מקנדה. בק נבחרה גם במהלך המושב לתפקיד יו"ר המועצה הבין-לאומית של המכון – ותחליף בתפקיד זה את פרופ' יהודה ריינהרץ אשר פרישתו צוינה באירוע הוקרה מיוחד שחתם את אירועי המושב.

בשם מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד, נשא דברים הסופר מאיר שלו. להלן קטעים מדבריו:

"...אני מבקש להודות למכון ויצמן למדע על הכבוד שהעניק לנו. כידוע, לא מדובר בדוקטורטים אמיתיים, אבל הכבוד אמיתי מאוד. הדבר נוגע באופן מיוחד לתחום שלי, כי בכתיבה הספרותית אין מחויבות לאמת, וההתרחקות ממנה אינה רק מותרת, היא גם רצויה... על-אף כל זאת אספר לכם עכשיו סיפור אמיתי, שקשור למכון ויצמן ושמעתי אותו מאבי. ובכן, כשאבא שלי היה תלמיד כבן 13, התגלתה אצלו בעיה קרדיולוגית. נגזרו עליו אשפוז ביתי של שנה תמימה והימנעות מכל פעילות גופנית.

"כיוון שאני עומד כאן לפניכם, אתם מבינים שבסופו של דבר אבא שלי הבריא וגדל ואף היה מסוגל לאיזושהי פעילות גופנית. אבל בימים ההם, כיוון שנאסר עליו ללכת לבית-הספר, שכרו הוריו שני סטודנטים ירושלמים שלמדו אז באוניברסיטה העברית, ואלה באו אליו ולימדו אותו בבית את מה שהפסיד בבית-הספר, ואף הרחיבו את תלמודו והעמיקו אותו.

"איך כל זה נוגע למכון ויצמן? ובכן, שני הסטודנטים האלה היו גם אחים, הלא הם אהרן ואפרים קצ'לסקי, שלימים נודעו כפרופ' אהרן קציר וכפרופ' אפרים קציר, מייסדי וראשי מחלקות במכון ויצמן, חתני פרס ישראל וחברי האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. אפרים קציר היה גם נשיא המדינה, והדברים ידועים.

""פתחתי באבא שלי, שהיה תלמידם של אהרן ואפרים קציר, ואסיים בעדה יונת, שהייתה תלמידה שלו. אחרי שקיבלה את פרס נובל היא סיפרה על תרומתם של שני מורים להישגיה. אחד מהם היה יצחק שלו, שהיה המחנך שלה בכיתה ד' בירושלים"

"אבא שלי, יצחק שלו, נעשה משורר ומורה, והיה חבר באקדמיה ללשון העברית. זאת הסיבה שאני מדבר כאן בעברית ולא באנגלית, ששגורה יותר על פי רבים מהשומעים. אני עושה זאת בדחילו ורחימו. בדחילו, שפירושו בפחד, שאם אנאם באנגלית, יקום אבי מקברו וינזוף בי. וברחימו, שפירושו באהבה, שירשתי ממנו לשפה העברית. וגם בגאווה, על הזכות שנפלה בחלקי להיוולד אל השפה הקטנה והנידחת הזאת, וכמו כל סופר עברי לשמוח על כך שאני חוליה בשלשלת הארוכה ביותר בתרבות היהודית והכללית.

"ואכן, הרצף של מספרי ושומעי וכותבי וקוראי סיפורים בשפה העברית קיים אלפי שנים, וקבע את הזהות התרבותית והלאומית שלנו לא פחות מההלכה היהודית. ואם דוד המלך, או ישו, או שפינוזה, יופיעו כאן פתאום, רבים מאיתנו יוכלו לשוחח איתם בעברית שהם ואנחנו נצליח להבין – כל זה בזום, כמובן. אנחנו לא רוצים להכניס את שפינוזה לעוד בידוד. אחד הספיק...

"...פתחתי באבא שלי, שהיה תלמידם של אהרן ואפרים קציר, ואסיים בעדה יונת, שהייתה תלמידה שלו. אחרי שקיבלה את פרס נובל היא סיפרה על תרומתם של שני מורים להישגיה. האחת היא טוני הלה, מנהלת תיכון חדש שבו למדה בתל-אביב, והשני – יצחק שלו, שהיה המחנך שלה בכיתה ד' בירושלים.

"התרגשתי מאוד, אבל גם התפלאתי. אבי לימד אותה ספרות ותנ"ך ולשון וידיעת הארץ והיסטוריה, ושום דבר בביוכימיה. שאלתי אותה איך השיעורים שלו תרמו להצטיינות שלה.

"היא אמרה: 'הרגשתי שהוא רואה דברים בצורה אחרת מאנשים אחרים. הרגשתי שהוא רואה דברים שאנשים אחרים בכלל לא רואים'.

"אבי היה אדם חילוני, לא מחמת זלזול ועצלות אלא מתוך ידיעה והכרה. הוא קרא ולימד תנ"ך באהבה ובבקיאות רבה, אבל דרכו הייתה גם ביקורתית, וספקנית, חותרת אל האמת, מסרבת לקדש אדם או מסורת או דיסציפלינה בלי לחקור ולדרוש – בדיוק מה שצריך כדי להצטיין בביוכימיה.

"זוהי כל התורה כולה, ואידך זיל גמור. ובעברית – לחקור, להשכיל, ללמד וללמוד".