זהירות, עולמות מתפרצים, או מתרסקים

 

 

במערות הפלדה של אייזיק אסימוב, וגם ב"האלמנט החמישי" של לוק בסון (עם ברוס ויליס ומילה יובוביץ'), הצפיפות והעקה מעכו את בני האדם אל תוך התבנית העירונית, עד שנוצר מעין אורגניזם עירוני בנק שכולל בתים, מכוניות ואנשים, מאיים להתפרץ בכל רגע, ומתייחס לכל גילוי של אינדיבידואליזם כפי שאנו מתייחסים לגורמי מחלות זיהומיות, אשר מנסים לקנן בגופנו.

התמודדות עם עקה, או ליתר דיוק, עם לחץ אבולוציוני, עשויה לגרום לאורגניזמים חיים לפעול בדרכים משונות. יצורים חד-תאיים מסוימים עשויים, למשל, להתארגן בקהילות שמתקיימת בהן סוג של סולידריות, ואפילו הקרבה של יצורים יחידים למען הקהילה (סוג של מוות מתוכנת של תאים, המתקיים בבעלי-חיים רב-תאיים). אבל לפעמים, כמו שאומרים, מספיק זה מספיק. כשהלחץ גובר, המערכת עלולה להתפרץ - ואז התוצאה היא בלתי-נשלטת, בלתי-ניתנת לחיזוי, וכמעט לא ניתן לבלום אותה. ניבי אלרואי, רעייתו של ד"ר אסף ורדי שהצטרף באחרונה למחלקה למדעי הצמח במכון ויצמן למדע, משליכה את התהליכים המתפרצים האלה על עולמם של הדברים הגדולים, אנשים, ערים, עולמות.

 

ניבי היא אמנית רב-תחומית המשלבת פיסול, מידול ארכיטקטוני, תחריט, איור, וידאו, אנימציה ומיצב. בפסטיבל "צבע טרי", היריד הישראלי לאמנות עכשווית, שהתקיים לפני חודשים אחדים בנמל יפו, זכתה בפרס האמן המבטיח על-שם יגאל אהובי. עבודותיה המורכבות מתעדות ומקפיאות שברירי שנייה בתהליך דינמי של עולמות מתפרצים, או מתרסקים, נבנים, או נהרסים, אסונות בקנה-מידה קוסמי, שכמעט אין בהם עדות להישרדותם של בני אדם.

 

מדובר בתופעה המזכירה במשהו את היפותזת גאיה של ג'יימס לאוולוק, שלפיה כוכב-לכת (למשל, "ארץ"), הוא אורגניזם שלם, המאחד ומכיל בתוכו את עולמות החי והצומח. אסימוב, ב"פאתי המוסד" (1982), לקח את האפשרות הזאת צעד קדימה, והכניס לתוך המערכת הסימביוטית של "גאיה" שלו גם את תודעתם של היצורים החיים. תושבי "גאיה" של "פאתי המוסד" חושבים את אותן המחשבות, מרגישים את אותם הרגשות, ואילו היו נזקקים לדיבור, היו מדברים באותן המילים.למעשה, הם אינם "תושבי גאיה". כאשר מי מהם מתבקש להציג את עצמו, הוא אומר: "אני גאיה".

 

היצורים החד-תאיים שמהם שואבת ניבי אלרואי חלק מהשראתה, מתנהגים, תחת לחץ, כמעט כמו תושבי גאיה של אסימוב. על אף בדידותם המובנית, הם יוצרים קהילות של "אינטרסים משותפים", ויוצאים למאבק על זכותם להישרד, גם בתנאי עקה. לפעמים, כאשר יענו אותם, כך הם מתרבים ופורצים. לפעמים הם נכנעים וקורסים. בחיים, כמו בחיים, הכל דינמי. אין רגע דל. אין מצבים קבועים. ניבי אלרואי משליכה את התופעה הביולוגית-הסביבתית הזאת על מערכת של כרך ענק, המתפרץ, תוך קריסה והקרבה של חלקים ממנו. וזה, אולי, הזמן להזכיר את אחת ממסקנותיו של לאוולוק מהיפותזת גאיה: גאיה תחיה לעולם. אם נגרום להתחממות, או לזיהום, מעבר לרמה מסוימת, היא פשוט תבצע מעבר מופע (פאזה), ותתייצב במצב שיאפשר לה להסתגל, להמשיך ולהתקיים. אנחנו, בני האדם, אולי ניכחד במעבר הזה, אבל זה לא ממש יטריד את גאיה. השאלה התלויה מעל לעולמות המתפרצים והקורסים של ניבי אלרואי היא, אם כן, איפה אנחנו בתמונת העולם הזאת. השאלה הזאת נותרת, בשלב זה, ללא תשובה.