על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה

 

 

 

זיו צויגהפט, בן 28, סטודנט לתואר שני במעבדתו של ד"ר גד אשר במחלקה לכימיה ביולוגית במכון ויצמן למדע, סיים את יום העבודה במעבדה, ויצא, ברכב, בדרכו לאנדרטת האריה השואג בתל-חי. כעבור שעות אחדות, ב-20:30, הוא ניצב על קו הזינוק לריצת האולטרה מרתון הארוכה ביותר שהתקיימה מעולם בישראל: 217 קילומטרים. יותר מחמישה מרתונים ברצף.

 

ריצת אולטרה מרתון נכללת בספורט האתגרי. הנה נתון שממחיש את האתגר: המרחק ממכון ויצמן לאנדרטת האריה השואג בתל-חי הוא 209 קילומטרים. מסלול הריצה התפתל בין הרי הגליל התחתון, והסתיים ביישוב הקהילתי תמרת, בשיפולי הגליל התחתון, בואכה עמק יזרעאל.

 

שישה אצנים עמדו בנקודת הזינוק, מצוידים במחזירי אור ובפנסים שנועדו לסייע להם בריצה בשטח, בלילה. זיו: "בלילה יש אמנם תנאי ראות קשים, אבל הקרירות מאפשרת לי להגביר קצב, ולצבור יתרון". כל אצן מלווה בצוות תמיכה מיוחד. בראש הצוות של זיו עומדים אביו, אריה, וחברתו ויויאן.

 

בילדותו אובחנה איוושה בלבו. היא קיימת שם גם היום, אם כי אינה מפריעה לו בפעילות גופנית. כבר בגיל 17 הוא "עשה" את חצי מסלול "איש הברזל". ומאז הוא רץ, מטפס על צוקים ועוד. אחרי הצבא התמודד בריצת מרתון ואולטרה מרתון (98 קילומטר) בשאמוני, צרפת, וסיים במקום ה-44 בעולם.

 

ביום השני, בקטע היותר קשה של המסלול, הוא רץ במשך כל היום. לפי כללי האולטרה מרתון, הרצים יכולים לעצור רק בתחנות שנקבעו מראש, לקבל נוזלים ומזון, ולעבור בדיקות רפואיות. חלק מהתחנות אליהן הגיע, עדיין לא היו מוכנות. המארגנים לא שיערו שמישהו יוכל להגיע אליהן מוקדם כל כך. "הוא רץ בקצב מטורף – מקדים את שאר הרצים בארבע שעות".

 

יום לפני התחרות הוא רושם על דף לבן את התוצאה שאליה ישאף להגיע, "ואז כל מה שנשאר לי הוא באמת להגיע". על השאלה מדוע הוא עושה זאת, הוא עונה בדומה לתשובתו של הסופר היפני הרוקי מורקמי (בספר ששמו מצוטט בכותרתו של מאמר זה): "הדבר החשוב הוא להתעלות, אפילו במעט, על מה שהיית אתמול. אם יש לרץ למרחקים ארוכים יריב שעליו לנצח, הרי זה הוא עצמו מתמול-שלשום".