עיתונאיות ועיתונאים, הירשמו כאן להודעות לעיתונות שלנו
הירשמו לניוזלטר החודשי שלנו:
שתף
ב-1 בינואר 1955 הגיעו למכון ויצמן למדע שני עובדים חדשים: ד"ר יהודה מריקובסקי ופרופ' דוד דנון. שניהם השתחררו זה עתה מצה"ל לאחר ששירתו בבסיס חיל האוויר בתל נוף. פרופ' דנון שירת כרופא וכמפַקדה הראשון של היחידה לפינוי פצועים, וד"ר מריקובסקי היה אחראי על המעבדה הרפואית.
ד"ר מריקובסקי נולד ב-1924 בצ'כוסלובקיה, בשם יהודה מורגנבסר. ב-1942, כשגורשו ראשוני היהודים למחנה ריכוז בזילינה שבסלובקיה, הוא הושאר במחנה כדי לעבוד במרפאה, ולאחר מכן עבר למחנה עבודה בויהנה. בקיץ 1944 שיחררו הפרטיזנים את העצורים במחנה, ויהודה הצטרף אליהם. הוא קיבל תעודות מזויפות, שבהן הוחלף שמו למריקובסקי, ובאמצעותן הצליח לעבור את תקופת המלחמה. עם הקמת המדינה נענה לקריאה להתנדב לחיל האוויר הישראלי. לאחר הכשרה בצ'כוסלובקיה הגיע בפברואר 1949 לנמל חיפה, עם רעייתו הטרייה ציפורה, והוצב בתל נוף.
פרופ' דוד דנון התגייס לחיל האוויר ב-1953, עם שובו ארצה מלימודי רפואה בשווייץ. בזמן המנדט נאלץ לעזוב את פלשתינה (אליה עלה בגיל ארבע מבולגריה), מכיוון ששירת כמפקד בפעולות הראשונות של הלח"י נגד הבריטים. הוריו הרופאים רשמו אותו לבית ספר לרפואה בז'נבה, וכך נגוז חלומו להיות צייר. במשך תקופת לימודיו עסק במחקר, והצליח לבנות מכשיר לחיתוך פרוסות דקות מאוד של חומר, לצורך בדיקתו במיקרוסקופ אלקטרונים. הוא סיים את לימודי הרפואה בהצטיינות, ועבודת הדוקטורט שלו זכתה בפרס ראשון מטעם הפקולטה לרפואה של אוניברסיטת ז'נבה.
לאוזניו של פרופ' אהרן קציר הגיעה השמועה על הרופא הצעיר והמוכשר המשרת בחיל האוויר. בפגישה ביניהם סיפר פרופ' דנון לפרופ' קציר על הניסיון שרכש בעבודה במיקרוסקופ אלקטרונים, ועל שאיפתו להמשיך במחקר על נגיף הפוגע בקרנית. פרופ' קציר, שנזקק למיקרוסקופ אלקטרונים לצורך מחקריו-שלו, הציע לו להשמיש מיקרוסקופ כזה במכון ויצמן למדע. פרופ' דוד דנון קיבל את ההצעה, וביקש מד"ר מריקובסקי להצטרף אליו.
הדיונים על הצורך במיקרוסקופ אלקטרונים במכון החלו כבר בשנת 1945. במכתבו לפרופ' ארנסט ברגמן הדגיש חיים ויצמן שני תנאים חיוניים לרכישתו: עובד שיודע להפעילו ולתחזקו, ומקום מתאים. את המכשיר תרם ויליאם ס. פיילי, מנכ"ל חברת CBS, שרכש אותו מדייוויד סרנוף, מנכ"ל חברת RCA (Radio Corporation of America) – שניהם מכרים ותיקים של חיים ויצמן מהימים בהם כיהן כנשיא ההסתדרות הציונית. לימים הוענק לדייוויד סרנוף תואר חבר כבוד במכון ויצמן למדע, לאות הוקרה על תרומתו לקידום מדע האלקטרוניקה ולפיתוחו.
בישיבת ועדת התכנון של המרכז למחקר על-שם ויצמן (לימים בניין זיסקינד) בדצמבר 1945, הוקצו 600 מ"ר למיקרוסקופ האלקטרונים. המיקרוסקופ, שהגיע ארצה בשנת 1949, היה המודל המסחרי הראשון של חברת RCA, ובעל כוח הפרדה של 50 אנגסטרום. ככל המכשירים הפיסיקליים האחרים של המכון, היה גם הוא באחריותו של פרופ' אפרים פריי, לימים ראש המחלקה לאלקטרוניקה של המכון. בשנים הראשונות נעזרו בו מדעני המכון לחקר מספר חיידקים, בעיקר "חיידק ויצמן".
פרופ' דנון העניק למיקרוסקופ את השם "שאול" – על שמו של המלך הראשון בישראל. ואכן, המיקרוסקופ "נהג בגינוני מלכות" – הוא זה שהכתיב את שעות העבודה של המדענים ואת תנאי עבודתם. לדוגמה, מכשירי המעבדה של פרופ' גרהרד שמידט, שהייתה בקומה התחתונה, בסמוך למשאבת הוואקום של המיקרוסקופ, יצרו שדה מגנטי שהפריע להפעלתה. לכן נאלצו פרופ' דנון וד"ר מריקובסקי לעבוד גם בלילות. בזמן הפנוי בין הכנת הדוגמאות ניגן פרופ' דנון בגיטרה, ולעיתים ליווה אותו פרופ' שמידט בחליל.
לצורך הפעלה טובה של המיקרוסקופ נדרשו לא מעט דמיון ויצירתיות. כך, לדוגמה, התגברו פרופ' דנון וד"ר מריקובסקי על חסרונו של פעמון זכוכית ליצירת ואקום – באמצעות מכלי זכוכית מאולתרים שייצרו ביחד עם החשמלאי יעקב ליפקין. חוט הזהב הדק שנדרש ל"הטלת צל" (shadow casting) הוחלף בתיל של ניקל וכרומיום שנלקח ממגהץ. התחליף הצליח מעל למשוער, וכך התפרסמו שלושה מאמרים חשובים בנושא זה. בנוסף, בנה פרופ' דנון מכשיר מתקדם יותר מזה שיצר בשווייץ לחיתוך פרוסות דקות.
המיקרוסקופ היה למכשיר מועיל ומרכזי במחקרים שונים, ומדעני המכון עשו בו שימוש רב. בהמשך, עם התפתחות הטכנולוגיה, הוחלט להזמין מחברת RCA דגם חדיש יותר, שנתרם גם הוא על-ידי ויליאם ס. פיילי. למיקרוסקופ החדש הוענק השם "בת-שבע", משום שכוח ההפרדה שלו הגיע לשבעה אנגסטרום.
ב-1963, עם סיום בנייתו של בניין אולמן ופתיחת המחלקה לאולטרה-סטרוקטורה ביולוגית בראשותו של פרופ' דנון, הועברו המיקרוסקופים לשם. ההעברה בוצעה בשיטות פחות משוכללות מהמכשירים עצמם – בעזרתם של גנץ העגלון ולצי הסוס. ברבות השנים הוחלפה בת-שבע בדגמים חדישים יותר, שלא זכו לכינויים, והאחריות עליהם הועברה למחלקה לשירותים כימיים.
ב-1967 התקבל ד"ר מריקובסקי למדרשת פיינברג כסטודנט מן המניין. עבודת המחקר שלו לתואר דוקטור, בהדרכת פרופ' דנון, עסקה בהזדקנות כדוריות הדם האדומות. ב-1973, עם קבלת התואר, התקבל כפרופ' חבר אורח בבית-הספר לרפואה של אוניברסיטת טפטס בבוסטון. ב-1977 התמנה לעמית מחקר במחלקה לאולטרה-סטרוקטורה ביולוגית במכון, שם המשיך במחקרים לצידו של פרופ' דנון. מחקרו של פרופ' דנון על תפקיד המקרופאג'ים באיחוי פצעים הוביל לפיתוח טיפול בפצעי לחץ בחולים גריאטריים.
אף שיצא לגמלאות, ד"ר מריקובסקי עדיין מנהל מחקר פעיל, ומעניק ייעוץ וסיוע לקבוצתו של פרופ' יחיאל שי. בנו, משה, הלך בעקבות אביו בתחום הביולוגיה, והשלים את עבודת הדוקטורט במעבדתה של פרופ' רות ארנון. בתו של יהודה, איטה הבל, עובדת כיועצת חינוך במספר מוסדות חינוך.
שתף
