התנאים במקום בו נולדה לא הכשירו אותה כלל לעלייה לארץ. "אמא שלי גידלה אותנו בכפר בתנאים מאוד בסיסיים. הכינו אותנו לקראת העלייה אבל לא ברצינות, ולמדנו מעט מאוד עברית - לא ברמה שיכולתי להסתדר איתה בארץ". מאז למדה טקלה את השפה, והיא מדברת כמעט ללא מבטא. היא נערה ישראלית בכל מובן - גם המראה החיצוני, הכולל איפור ולבוש עדכניים, מעיד על כך.
הכל התחיל כאשר לאולפנה בה למדה בכפר חב"ד הגיעו יום אחד נציגי התוכנית "ניצוצות מדע לזכר משה פרגמנט", ובחרו בה בזכות ציוניה הגבוהים. בהמשך זומנה למבחנים נוספים, אותם עברה בהצלחה. היא אסירת תודה לתוכנית שתרמה לה המון. "הדבר הכי חשוב בתוכנית הזאת, מעבר לכל דבר אחר, הוא שהתעקשו עלי, שלא ויתרו לי גם כשהיה מתיש וקשה". משם הדרך נסללה היטב - ביזע רב הבינה שישנו עתיד טוב יותר לשאוף אליו.
אמא שלה גאה בה. היא אומרת שבתה היא גאווה גדולה בשבילה. עכשיו אחותה מתעניינת גם היא בתוכנית. היא שמחה מאוד, ורוצה שגם שאר הילדים יילכו בעקבות טקלה.
בשפה מעוטת מילים, אך בשפת גוף עשירה, מתארת אמה של טקלה את חייה כאן, ומה שאינה יודעת להגיד משלימה בתה בתרגום מוצלח. "פה טוב יותר, באתיופיה היה קשה". הכמיהה שלהם לארץ הייתה חזקה, ומה שדירבן אותם לעלות היה הרצון להגיע לירושלים. בכל מקום דיברו על זה. היא לא ממש מודעת למשמעות של הישגי בתה, רק יודעת שהיא עושה חיל. טקלה מדברת על הפער הבין-דורי, ואמה שותקת ומביטה בה בהסכמה. "הפער הבין- דורי הוא הבעיה הגדולה של העלייה. גם כבוד ההורים נפגע וגם יש קשיי שפה".
"בשכונה אנחנו מיעוט. ההורים לא מפסיקים לתמוך ולעודד אותנו לצאת ללמוד, וגם אם קשה, לא לבחור בפתרון הקל של הרמת ידיים. היה לי הכי חשוב שהם יידעו שאני משקיעה ולומדת. למרות שהם לא הבינו כל כך מה אני עושה, הם תמיד עמדו מאחורי".